ראשית בכורים (בכורות) סג

כמי שהורמו, ובפ"א מה' תרומות גבי לוקח מן העכו"ם כתב דאם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן פטור מנתינה, הרי דפוטר אף בלוקח בלתי ממורח, וכבר הרגיש הריט"א בזה:

עוד יש להעיר ממש"כ הט"ז יו"ד סי' ט"ז ס"ק ח' דאם נשבע אחד שלא ישחוט בהמתו ומכרה לאחר הלוקח מותר לשוחטה, דאף שהמוכר לא הי' לו זכות השחיטה מ"מ לא שייך כאן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, דאין האיסור חל על החפץ רק על האדם, הילכך הלוקח שלא נשבע יש לו זכות השחיטה ג"כ עיי"ש, הרי דבנוגע לאיסור המוטל על האדם אין הלוקח מקבל דינו של המוכר באותו החפץ, וא"כ בנכרי שמכר טבלים לישראל כיון שגוף התבואה היא טבל גמור מה בכך שהנכרי הי' פטור מנתינה הא אף מהפרשה פטור דלא שייך אצלו איסור טבל כלל, ומ"מ כשבא לרשית ישראל שחייב במצות יתחייב להפריש וגם ליתן דהא גם הנתינה מצוה של תורה היא, והחיוב ממון נובע מכח מצות הנתינה, והאיך שייך לומר קאתינא מכח גברא וכו', הרי הנכרי הי' פטור מן המצות והישראל חייב, ולא דמי כלל לישראל שירש טבלים מאבי אמו כהן דהתם גם המוריש בר חיובא הוא וחייב בהפרשה וגם בנתינה וע"י ההפרשה הוא נותן לכלל שבט הכהנים ואח"כ מקבל עבור עצמו וזהו הנתינה בפרט אצלו כמש"כ לבאר לעיל (ד"ט), משא"כ בנכרי שפטור מן המצות לגמרי ודו"ק:

וכדי ליישב כל הנ"ל נלפענ"ד להקדים דברי הש"ס ב"ב (ס"ג.) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, ובתוס' שם דלא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות, דשייר לעצמו מקום המעשר לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו עיי"ש, הרי דאף שלא אמר לו בפירוש שמשייר מקום המעשר לעצמו ונותן לו רשות להפריש משלו סתמא כפירושו דמסתמא דעתו שיהי' באופן המועיל והמותר, וה"ה כאן כשנכרי מוכר לו הטבל מסתמא דעת שניהם שחלק המעשר ישאר של נכרי עד אחר המירוח ויפריש משל נכרי על שלו, דהנה כשקונה ד"מ עשרה סאה חטים מישראל קודם מירוח בודאי אינו משלם לו רק שויא של ט' סאין דהא להקונה לא ישאר מזה רק ט' דצריך להפריש מכאן סאה מעשר, וגם להמוכר לא שוה יותר דאם הי' נשאר אצלו ג"כ הי' מוכרח להפריש הסאה, אבל כשקונה עשרה סאין מנכרי מסתמא נוטל ממנו דמים כפי שיווי כל העשרה דהא אצל הנכרי שוה כך דהא אינו מחויב להפריש וליתן, ואמאי ישלם לו הישראל בעד הסאה שאין לו ממנה כלום, [ואף דקימ"ל אין הדמים ראי' עי' ב"ב (ע"ז:

) וחו"מ סי' ר"כ ס"ב היינו דוקא בישראל דאמרי' שהמותר נתן לו במתנה, אבל בנכרי דאסור ליתן לו מתנה משום לא תחנם, מסתברא דהדמים מודיעים] אע"כ תנאי המכירה הוא בזה האופן שסאה אחת מהיוד תשאר של הנכרי עד אחר מירוח, והנכרי נותן לו רשות להפריש משלו ואח"כ יחול הקנין מזו הסאה או בתורת מכר או בתורת מתנה:

נמצא דבשעה שהפריש סאה אחת משל נכרי הפריש, וכיון דהתורם משלו על של חבירו טוה"נ שלו היינו של בעל המעשר ולא של בעל הכרי, ובודאי אינו תלוי במי שפועל פעולת ההפרשה אלא במי שהמעשר שלו דהא ילפי' לה בתמורה (ד"י) מאת כל מעשר תבואתך ונתת] א"כ הישראל אינו חייב בנתינה והנכרי ג"כ פטור דאינה מז' מצות ב"נ, [ואף לפי המבואר בתוס' ע"ז (ד"ה:

) דנכרי שנדר קרבן חייב להביאו היינו דוקא כשהוא בעצמו נדר משא"כ בזה שהישראל הפריש משלו וא"ת כיון שחלק המעשר נשאר של נכרי עד אחר מירוח א"כ חלקו הוי מירוח נכרי שהוא פטור והוי מפריש מן הפטור על החיוב, ובשלמא לפירש"י כאן דאם הישראל אריס בשדה של נכרי נחשב מירוח ישראל אתי שפיר, וכן לשיטת הסוברים דמשגיחין על הפועל את המירוח ואם ישראל מרחן אף אם הבעלים נכרים חשוב מירוח ישראל עי' תוס' וריטב"א ר"פ האיש מקדש, וכ"מ פ"א מה' תרומות הי"ג בשם הר"י קורקוס והי"א בשם אורחות חיים עייש"ה, ג"כ אתי שפיר, אך לשיטת התוס' והרמב"ם וסייעתם דמיירי שלקחן הישראל קודם המירוח דאל"כ הוי מירוח נכרי אפי' אם הישראל מרחן קשה כנ"ל:

אך י"ל לפימש"כ הריט"א בפ"ג בשם קדמון על מסכת קידושין דהמגלגל עיסה לצורך ישראל חשוב גילגול ישראל, אף דהישראל לא קנה אותה עדיין דמ"מ לצרכו נעשה הגילגול והבאתי סמוכין לזה מהרשב"א ברכות (מ"ו.) ד"ה ואיהי דאם הסעודה נעשית לצורך האורח הוא נחשב בעה"ב, וכן מבואר בתמורה (ד"י) ובשיטמ"ק שם דהא דמתכפר עושה תמורה הטעם שהוא נקרא מקדיש מפני שהפרישו הקרבן בשבילו עייש"ה בכל הסוגיא] א"כ ה"ה כאן אף דבשעה שמירח המעשר אכתי הי' של נכרי מ"מ הא לצורך עצמו מרחו כדי לקנותו אח"כ:

ולפי"ז יובן לשון הש"ס הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם ומוקמי' לה דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם, ולפי הנראה משטחיות לשון התוס' והרמב"ם דמיירי שלקחן ישראל קודם מירוח והוא מרחן לאחר שכבר נכנסו לרשותו, לכאו' קשה טובא אמאי נקט הלוקח טבלים ממורחין הרי הוא לא קנה ממורחין והו"ל הלוקח טבלים ומרחן, וגם הלשון דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם קשה הא ברשות עצמו מרחן, אך לפי"ז ניחא דחלק המעשר באמת נתמרח בשעה שהי' ברשות נכרי דהקנין לא חל עד אחר מירוח, ומ"מ דינו כמירוח ישראל כיון דלצורך עצמו מרחן כנ"ל:

ולפי"ז יובן החילוק שבין מעשר לתרומה ותרו"מ דדוקא גבי מעשר שהוא סכום גדול אחד מעשרה, אמרי' מסתמא ע"ד כן קנה הישראל שלא יחול הקנין של חלק המעשר עד אחר מירוח והפרשה, משא"כ גבי תרומה דהוי דבר מועט ובידו לפטור עצמו בחטה אחת ליכא אומדנא שע"ד כן קנה ולא מצי למימר קאתינא מכח גברא כו', אלא דבתרו"מ איכא גזיה"כ דהקונה מנכרי פטור, אבל בתרומה גדולה דגזיה"כ ליכא אין לפוטרו מצד הסברא כנ"ל, דקאתינא מכח וכו' הוא רק מכח אומדנא שע"מ כן קנה הישראל מהנכרי דאל"כ הרי משלם יותר מדאי דהנכרי מקבל מעות גם עבור המעשר והישראל אין לו מזה כלום, ובתרומה גדולה ליכא אומדנא דמצי למיפטר עצמו בכ"ש:

ולפי"ז יובנו דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בתחילה אף בתרו"מ מצד הסברא ואח"כ אמר על תרו"מ מצד גזיה"כ, דבתרומת מעשר פעמים יש לפטרו מצד הסברא ופעמים מצד גזיה"כ, היינו היכא שקנה ממנו סכום גדול של תבואה באופן שאחד ממאה הוא ג"כ דבר חשוב שמקפידין לוותרו, אף בזה שייך הדמים מודיעין ואיכא אומדנא דע"ד כן קנה, ואם האחד ממאה הוא דבר מיעוט שאין ניכר הקפידא, בזה לא שייך