ראשית בכורים (בכורות) סב

תוד"ה טבלים וכו' אלא בעכו"ם התורם משלו על של ישראל מיירי, וקשה הא כתבו התוס' לעיל דבתרומה שליחות הבעלים מעכבת ועכו"ם לאו בר שליחות הוא, ואולי י"ל דכאן מיירי בגר שמל ולא טבל דלשיטת הריטב"א קדושין (מ"א:

) הוי בכלל בן ברית ובר שליחות היא [וכמש"כ בחידושי לעיל ד"ג:

עיי"ש] ועי' כ"מ פ"א מה' תרומות הי"א הביא ד' האורחות חיים בשם ראב"ד שאם קנה מעכו"ם שבלים לצורך מצות ומרחן בשביל ישראל מחייב בתרומה דששא"כ, ותמה הכ"מ הא אין שליחות לעכו"ם, ושם אי אפשר לפרש בגר שמל ולא טבל דסתמא נקיט, אך י"ל דלענין מירוח לא בעי' שליחות כלל דאינו צריך למרח בעצמו אלא דכל שנתמרח ברשות ישראל יהי' ע"י מי שיהי' מחויב לתרום כדס"ל לריו"ח בירושלמי פ"ד דמעשרות דהחממרח כריו של חברו שלא מדעתו נטבל לתרו"מ, וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' מעשר ה"ז הרי דלא בעי' שליחות, ומש"כ הראב"ד דשליחו של אדם כמותו לשון שליחות היא לאו דוקא אלא כוונתו דכל שנתמרח ברשות ישראל נתחייב אף שהישראל לא פעל המירוח בעצמי, ומצינו בכמה מקומות לשון שליחות אף שאין הכוונה על תורת שליחות ממש עי' ע"ז (נ"ג:

) וכי אתי עכו"ם ופלח לה שליחותא דידי' קעביד ועי' זבחים (קט"ז:

) אסור לסייען ולעשות שליחותן, אף דאין להם שליחות, הרי דשם שליחות מושאל על עשיית רצונו אף שאין עליו תורת שליחות:

וכן יש לפרש הך דירושלמי פ"ב דפאה ה"ז גבי שדה שקצרוה נכרים דאם קצרוה לישראל חייבת, והמחנ״א הוכיח משם דבפועל שידו כיד בעה"ב יש שליחות לנכרי, וכבר הקשו עליו האחרונים מכ"מ, ולפענ"ד הקלושה אין שום הכרח משם, כיון דשם לא בעי' בעלים אלא דכל שנקצר ברשית ישראל ולצורכו מתחייב יהי' הקוצר מי שיהי' וה"ה בזה, אך כאן אין לי כעת תירוץ אחר רק על פי' ד' הריטב"א הנ"ל:

הנה דעת ר"ת כאן דהא דלוקח פטיר היינו בלוקח אחר מירוח, אך דעת הריב"ם בתוס' ב"מ (פ"ח.) הוא להיפוך דדוקא בלוקח שאינו ממורח פטור אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיני' כמו במקדיש ומפקיר עיי"ש, לכאורה קשה להבין שיטת ר"ת וסייעתו כיון שכבר חל איסור טבל איך נפקע ע"י המכירה, ואיסור שבהן להיכן אזיל, [ועי' מלמ"ל פ"א מה' תרומות הכ"ב לענין פירות א"י שיצאו לח"ל דפשיטא לי' דאם יצאו לאחר מירוח הכל מודים דחייבין דהחיוב שחל עליהם לא פקע מינייהו ע"י הוצאתן לחו"ל]:

אך י"ל דהנה בשיטמ"ק ב"מ הביא בשם הרמב"ן שיטה שלישית בזה דהא דלוקח פטור היינו בשמרחן המוכר ע"ד למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו וקרינן בי' ואכלת ולא מוכר, ולוקח פטור כיון שכבר נפטרו בשעת מירוח שאז הוא זמן חלות החיוב, אבל מרחן המוכר ע"ד לאכול חל עליהן חובת מעשר, ואעפ"י שנמלך למכרן חייב וע"כ גם הלוקח ממנו חייב עיי"ש, ולפי"ז י"ל דר"ת ס"ל כרמב"ן בחדא ופליג עלי' בחדא, היינו דטעמו של ר"ת דפוטר בלוקח אחר מירוח הוא ג"כ משום דדעת המוכר בשעה שמרחן הי' ע"מ למכור, אך דס"ל דאפי' אם מרחן המוכר ע"ד לאכול ואח"כ נמלך למכרן נחשב כממרח מתחילה ע"ד למכור דכל נמלך עוקר מחשבתו ראשונה ודנין כאילו מתחילה ע"מ כך נעשה, כמש"כ הפנ"י בביצה (י"ג.) בביאור דברי רש"י שם ד"ה ופרכינן דאם הכניס שבלין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למלילות נחשב כאילו תחילת הכנסתן לבית הי' ע"ד מלילות ונתחייבו בשעת ראיית פני הבית, עייש"ה, ואני הבאתי סמוכין לזה מפירש"י סוכה (י"ב.) ד"ה משום עייש"ה ודו"ק, וע"כ אתי שפיר הא דלוקח אחר מירוח פטור דכיון שנמלך למכרן אגלאי מילתא דלא חל עלי' שם טבל מעולם [ובחידושי לביצה שם בארתי הדבר באריכות ליישב את כל המקומות שנראין לכאורה כסותרין לזה אכ"מ להעתיקן] והרמב"ן לא אזיל בשיטה זו וס"ל דנמלך אינו עוקר מחשבתו ראשונה:

ואף שדעת הרמב"ן בה' חלה דהא דעיסה שתחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה מיירי בבלילתה עבה וגלגלה ע"ד לעשותה סופגנין ונמלך עלי' ואפאה כתיקונה בתנור ומ"מ חייבת ולא אמרי' הא בשעת גלגול היתה פטורה משום דאינו מחוסר אלא מחשבה לחלות החיוב עיי"ש, ומוכח לכאורה דאזיל בשיטת רש"י ז"ל הנ"ל דנמלך עוקר מחשבה קמייתא, אך שאני התם דכיון שבלילתה עבה העיסה מצד עצמה עומדת לאפותה בתנור אלא שהאדם במחשבתו לעשותה סופגנין הפקיע חיובה העצמיי בזה ס"ל להרמב"ן כיון דאינו מחוסר אלא מחשבה לחלות החיוב היינו שיסלק מחשבתו ויגמרנה כמו שהיא עומדת מצד עצמה, שפיר חל החיוב אח"כ, משא"כ בממרח ע"מ לאכול דסתמא אינו עומד למכור יותר מלאכול בעצמו בזה אינו בדין לומר דמה שנמלך אח"כ יעקור מחשבתו ראשונה:

(שם) בגמ' א"ל אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא הא ודאי חלפינהו דכ"ע בעי למיתבינהו לכהן והא"ר שמואל אר"ח הלוקח טבלים מן העכו"ם מעשרן והן שלו דילמא כאן בתרו"ג כאן בתרומת מעשר וכו':

הנה בתשו' מהרי"ט סי' פ"ה הקשה מה בכך דבתרומה גדולה ליכא קרא למיפטר מנתינה ת"ל דפטור משום דמצי א"ל קאתינא מכח מאן דלא מצית אישתעוי' דינא בהדי') ועוד למ"ל קרא בתרו"מ ת"ל מהאי טעמא, ותירץ דלא מהני הך טעמא אלא במעשר ובלוקח מן העכו"ם דמה"ת כל לוקח פטור מן המעשר הילכך בלוקח מן העכו"ם אין טעם לחייב הלוקח דהא לא הפסידו הלוים כלים, דא"ל אתינא מכח וכו', אבל בתרומה ותרו"מ דליכא פטור לקוח וחייב מה"ת אין לפוטרו מכח האי סברא עיי"ש:

והמל"מ פ"א מה' תרומות תמה הא מימרא דר"ח אוקמוה בגמ' דמרחינהו ישראל דאי לא אינו חייב לעשר משום דגנך ולא דגן עכו"ם, ולוקח קודם מירוח חייב מה"ת לשיטת רש"י והרמב"ם, וגם בגוף הדבר שתפס דפטור לקוח לא שייך בתרומה ותרו"מ בתוס' מבואר להיפוך והניח בצ"ע עיי"ש:

והנלפענ"ד הקלושה בזה ליישב סוגית הגמ' וגם לשון הרמב"ם שדבריו נראין כסותרין זא"ז, דמתחילה כתב ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום, ואח"כ כתב ומפני מה אמרו לא יתן תרו"מ לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בנ"י וגו', הרי דפטור תרו"מ אינו מצד הסברא אלא מגזיה"כ, וחוץ מזה קשה מש"כ הרמב"ם בפ"י מה' מעשר ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן וכו' ה"ז מפריש ממנו מעשרותיו והן שלו שהמתנות הראויות לתרום כמי שהורמו הן, הרי דלא פטר מנתינה אלא בירש טבל ממורח דבזה שייך