ראשית בכורים (בכורות) סא

בעי' דומיא דתרומה, וד' התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל, וכוונתו בזה כיון דהתוס' כאן תפסו דפ"ח נחשב שלו [ולא אזלי בשיטת התוס' ב"ק הנ"ל דמשום שאסור בהנאה הרי הוא כהקדש אלא בשיטת רש"י ור"ג הנ"ל דמדחזינן דמשלם תשלומי כפל לבעלים ופדיונו פדוי לבעלים ע"כ דחשוב שלו] א"כ הא דאחר יכול לפדותו הוא רק בשליחותו וכל היכא דבעי' שליחות צריך להיות מדעת המשלח כמו בתרומה:

ולפי הנראה דעת התוס' לחלק דהיכא דמפורש בעלים ובעי' שיעשה הדבר בעצמו אלא דשליחות מהני משום דשלוחו של אדם כמותו והפעולה מתיחסת על המשלח בזה בעי' שימנהו שליח בפירוש או שיהי' זכות גמור דאז אנן סהדי דניחא לי' בשליחותו והוי כאילו עשהו שליח בפירוש כמש"כ התוס' כתובות (י"א.), אבל אם אין לנו גילוי דעת על השליחות, ועשה השליח הפעולה שלא מדעת בעלים אפי' באו בעלים אח"כ ואמרו דניחא להו לא מהני דא"א ליחס המעשה על המשלח כיון שלא נעשה בשליחותו ופעולת חברו לא מהני אפי' אין שום מניעה מצדו, אבל היכא דלא כתיב בעלים דאין עיכוב בדבר שיעשוהו בעלים דוקא, אף דאין רשות לזולתו לעשות בשלו בע"כ, מ"מ אם באו בעלים אח"כ ואינם מוחים וכ"ש באמרו דניחא להו מהני דבזה לא בעי' שתתיחס הפעולה על בעל החפץ רק שלא תהי' מניעה מצדו, וזהו החילוק שבין תרומה לפ"ח, ולפי"ז הא דהפעולה פ"ח של חברו פדיונו פדוי זהו רק אם ליכא עיכוב מצד הבעלים, אבל אם עומד ומוחה לא מהני, ובזה פליגי התוס' דשמעתין עם התוס' ב"ק, דלדברי התוס' כאן אם הבעלים מעכבין לא יועיל הפדיון, ולשיטת התוס' דשם אפי' אם מעכבין מועיל הפדיון דעכשיו אינם בעלים כלל משום דהפ"ח אסור בהנאה:

ולדעת הריטב"א קדושין (כ"ד) שכתב דמהא דהפודה פ"ח ש"ח פדיונו פדוי איפשטא האיבעיא דנדרים (ל"ו.) דיכול לתרום משלו על של חברו, אין שום חילוק בין תרומה לפ"ח, נמצא לפי"ז דיש ג' שיטות בזה:

והנה עמש"כ לעיל דכל היכא דבעי' בעלים לא מהני אם עשה אחר הפעולה שלא בידיעתם ובאו הבעלים אח"כ ואמרו שמתרצים, אלא בעי' שליחות מפורש או שיהי' הדבר זכות גמור, יש לי מקום עיון בדברי הריטב"א קדושין (מ"ד:

) שכתב בזה"ל וכן באומר לראובן זכה בכסף לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצה הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה עיי"ש, והא בקדושין בעלים בעי' ואעפי"כ מהני מה שנתרצתה אח"כ כששמעה אף דמתחילה לא מינהו שליח ולא הוי זכות גמור:

אך י"ל כיון דמצד המתקדשת לא בעי' שום פעולה למעשה הקדושין אלא רצונה והסכמתה כמש"כ הר"ן נדרים (ד"ל.) שהיא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, ע"כ לא בעי' מצדה שליחות מפורש רק שלא תהי' מניעה מצדה, ולזה סגי במה שנתרצתה כששמעה, וכמש"כ האבני מלואים סי' כ"ז ס"ק ו' דעל רצון האשה לא בעי' עדים מה"ט כיון דעיקר הקדושין מצד הבעל עיקר דבר שבערוה היא מצדו ולכן לא בעי' עדים אלא לגוף הקדושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה סגי בהודאתה עיי"ש, וכמו דלא בעי' עדים על הסכמתה כ"כ לא בעי' שליחות מפורש, דהא דבעי' בעלמא שליחות מפורש הוא כדי שתתיחס הפעולה על המשלח, משא"כ בזה דמצדה לא בעי' שום פעולה רק הסכמה בעלמא, ועי' תוס' ב"מ (כ"ב.) ד"ה ואם, ובחידושי לפ' האיש מקדש הארכתי בזה אכ"מ:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה דמרחינהו וכו' והכי קאמר הלוקח טבלים מן העכו"ם והן עכשיו ממורחין, לכאורה הוא דוחק דא"כ אמאי נקיט ממורחין פשיטא שהם עכשיו ממירחין דאל"כ ליכא חיוב כלל, והו"ל למינקט הלוקח טבלים שאינן ממורחין מן העכו"ם ומרחן:

ואולי י"ל דמיירי שקנה מן העכו"ם ועשה קנין קודם מירוח והתנה עמו שיחול הקנין לכשימרח, נמצא דחלות הקנין הוא בשעת מירוח ומ"מ נחשב מירוח ישראל, דהמירוח וחלית הקנין באין כאחת, ואף שהעלה הקצוה"ח סי' ר' דענין גיטו וידו באין כאחת לא שייך רק בגט דלא בעי' זכי' והקנאה רק נתינה בעלמא, מ"מ כאן שאני דאינו מחוסר פעולת הקנאה רק חלות בעלמא, וחוץ מזה אינו דמיון לשם, דהתם ב' הקנינים תלוין זה בזה וא"א שיחול האחד קודם שחל האחר, משא"כ בנ"ד שאינם תלוין זב"ז אלא שאנו דנין אם זה נחשב מירוח ישראל מה שחלות הקנין הוא בשעת מירוח וע"י מירוח זה נעשה שלו, [ועי' תוס' כתובות (י"א.) ד"ה מטבילין שכתבו כיון דבהך זכי' נעשה ישראל דינו כישראל לענין זכי', וש"ס שבועות (ט"ו) מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, ובירושלמי פ"ג דיומא ה"ו כאחת הן קדושין ומתקדשין, ורשב"א מנחות (ד"ה.) דכיון שע"י הקרבת העומר הותר נחשב ממשקה ישראל וכהנה רבות]:

עוד י"ל דהנה בהא דמירוח עכו"ם פוטר דעת התוס' פ' האיש מקדש (מ"א:

) והרשב"א וריטב"א שם דאם הממרח הוא ישראל אף שבעל התבואה הוא נכרי נחשב מירוח ישראל עיי"ש, אך דעת התוס' כאן דלא אזלי' בתר הפועל פעולת המירוח אלא בתר בעל התבואה, ואם הבעלים הם עכו"ם אף שישראל מרחן פטור, וכ"כ האורחות חיים בשם הראב"ד הובא בכ"מ פ"א מה' תרומות הי"א, אך אף לשיטתם י"ל דהיינו רק בעלמא דהנכרי הוי בעלים גמורים אז לא משגחינן על הפועל אלא על בעל הדגן, משא"כ באופן כזה שהישראל כבר עשה קנין אלא שהתנה שלא יחול הקנין עד שעת מירוח, בזה כשמרחן ישראל הכל מודים דנחשב מירוח ישראל כיון דבשעת חלות הקנין ממש שאז הדבר יוצא מרשות מקנה לרשות קונה יד שניהם שוה, וכיון דהנכרי לא נחשב אז בעלים טפי מהישראל שוב משגיחין על הפועל פעולת המירוח ודו"ק, דאין להרחיק מחלקותם כ"כ ולומר דלשיטתם אין משגיחין על הפועל כלל, אלא דבמקום בעלים גמורים הפעולה מתיחסת על הבעלים, אבל אם בענין בעלים אין כחו של זה עדיף מזה בזה משגיחין שפיר על הפועל, כן עלה בדעתי לפרש דברי התוס' כשאני לעצמי:

אך ראיתי בכ"מ בפ"א מה' תרומות הי"א הבין דברי התוס' כפשוטן דמיירי שקנה הישראל לגמרי קודם מירוח עיי"ש, וקשה כנ"ל למ"ל למימר והן עכשיו ממורחין, ואולי י"ל דקמ"ל בזה דדוקא כשמרחן ישראל והפריש אחר מירוח אז אינו חייב ליתן לכהן משום דא"ל קאתינא וכו', אבל אם הפריש בשבולין קודם מירוח יתחייב ליתן לכהן כיון דהי' פטור אף מהפרשה והכניס עצמו לכלל חיוב, חל עליו החיוב להשלים המצוה לגמרי עי' תוס' ר"ה (ל"ה.) בשם ר"ת דאף שיכול לפטור עצמו ע"י בתורתך כתוב לאמר מ"מ אם התחיל מחויב לגמור] ואכתי צ"ע בזה: