ראשית בכורים (בכורות) ס

וזהו החילוק שבין הקדש לפ"ח דבהקדש כיון דנעשה ממון גבוה לא מהני מה שבידו לפדותה שתחשב מהשתא כשלו דהא מחוסר קנין, משא"כ בפ"ח דאין לזולתו שום קנין בו, אלא ארי' דאיסורא הוא דרביע עלה ואינו מחוסר רק פעולת סילוק לסלק האיסור וממילא יעשה שלו ע"כ אמרי' הואיל אף דמחוסר ממון ונחשב מהשתא שלו, ועדיף עוד מתורת הואיל דעלמא, דכל איה"נ בעצם שלו הם אלא שאינו ברשותו כנודע מד' הריטב"א פ' לולב הגזול, וכ"מ מרש"י פסחים (ל"א:

) ובקו"א להרב סי' תל"ה, וכל זה באיה"נ דעלמא שאין לו עצה להתירן עכשיו משא"כ בפ"ח שבידו להתירו בכל שעה לא נפיק מרשותו כלל:

ואכתי צריך להבין מש"כ הרא"ש דלמישקל מיני' מה דשו' טפי משה קטן שפיר דמי ומשמע דמתיר לעשות כן לכתחילה, ולכאורה איך שרי הרי מ"מ הפט"ח אסור בהנאה עכשיו, אך י"ל דלדעת הרא"ש האיסור של הפ"ח נובע מכח חיוב הפדיון, שהטילה עליו תורה וכמש"כ לעיל לדמותו לדברי התה"ד סי' נ"ד, אלא דשם הוי מדרבנן וכאן מה"ת, וההכרח לזה הוא מדחזי' דלאחר הפדיון אף השה מותר, ואם איתא דאיסור הפ"ח הוא איסור עצמיי, קשה, האיסור היכן הלך לו וכי היכי מצינו פדיון כזה שיהיו שניהם מותרין אע"כ דהאיסור הוא רק מחמת חיוב הפדיון וע"כ אחר שכבר פדהו פקע האיסור, וע"כ היכא דשקיל מהלוקח רק מה דשו' טפי משה הוי כאילו מפריש שה, כלומר דאף שהפ"ח נשאר באיסורו כל זמן שלא נפדה מ"מ הדמים שקבל מותרין, וכדמצינו דוגמא לזה גבי טבל בפ"ז דדמאי ובתמורה (ד"ד.) היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשר של זו בזו הראשונה מעושרת אע"ג דלא הפריש לאלתר, הרי דאף שלא בירר המעשר מ"מ כשבירר השירים הם מותרין והמעשר נשאר בכלכלה שני' בלתי מבורר, וה"ה בזה דאף שלא בירר השה כלומר שלא הפרישו עדיין מ"מ בירר חלקו המגיעו והאיסור שמחמת השה עדיין נשאר בתוך הפ"ח, ואף שיש חילוק בין הנושאים מ"מ יש להם קצת השתוות ודו"ק:

שוב ראיתי בנוב"י קמא יו"ד סי' פ"ד שתפס ג"כ דאיסור הפ"ח נובע מכח חיוב הפדיון, אך מש"כ שם דתמקדש בפ"ח אפי' לא הודיע לה שהוא פ"ח דתתקדש ביני ביני מקודשת בכולי' שהרי בידו לפדותו, זה תמוה שהוא נגד דברי התוס' רי"ד סו"פ האיש מקדש, וגם נגד דעת הרא"ש כאן, ועוד דבודאי בכה"ג האשה לא סמכא דעתה וז"פ:

(דף י"א.) בגמ' וכמה אמר רב יוסף אפי' פטרוזא בת דנקא, יש להסתפק אי אפי' דהכא דוקא או לא, עי' פ' אלו טרפות אפי' כטרפא דאסא ובר"ן שם דמדמה לה להא דאפי' מיל אינו חוזר, ועי' ט"ז יו"ד סי' ל"ו ס"ק י"ד ומהרי"ט חיו"ד סי' ל"א, והנה אי נימא דאפי' דכאן לאו דוקא, אכתי יש להסתפק אי יועיל הפדיון בשה שאינו שו"פ כהך דכריתות (ד"י:

) לאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה, או דילמא כאן שאני דאינו מביא למקדש רק לכהנים, ולפימש"כ לעיל (ד"ט) דגבי פ"ח בעי' הפרשה הראוי' לנתינה לא יועיל דפחות משו"פ לא חשוב נתינה, וכן מוכח קצת מהא דאמרי' בגמ' שה אחד של בן, לוי פטר כמה פ"ח ואמאי לא קאמר שפוטר את כולן אע"כ משום דלא מטי שו"פ לכל חד, ולזה העירני ח"א:

(שם) בגמ' מי שיש לו פ"ח ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו, ראיתי מקשים לדעת הרמב"ם דהא דמהני לדידי שוה לי גבי פדיון הבן לאו דוקא בגברא רבא כרב כהנא אלא בכל אדם ומיישבים דבריו לפי שיטת הבה"ג שם, א"כ גם כאן מדעתו דכהן הלא סגי אם יקבל כלי שוה כ"ש ויאמר לדידי שוה לי, ולפי"מ שאבאר אי"ה לקמן בפ' יש בכור (דנ"א.) שיטת הרמב"ם בזה לא קשה מידי, תדרשנו משם:

תוד"ה הפודה לא דמי לתורם משלו על של חברו וכו' דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעי' מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל הרי תפסו דהטעם שאחר יכול לפדות שלא מדעתו הוא משום דלא כתיב בעלים גבי פ"ח:

אך בתוס' ב"ק (ס"ח:

) מבואר טעם אחר בזה שכתבו בזה"ל וי"ל דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא הוי ממש כמו הקדש דהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפ"ח מסקינן דפדוי לבעלים עכ"ל עיי"ש, הרי דעיקר הטעם שיכולין לפדות פ"ח שלא מדעת בעלים הוא משום דאסור בהנאה ולולא זאת לא הי' מועיל שלא מדעתו אף דלא כתיב בעלים כמו שאינו מועיל במע"ש ונטע רבעי:

ודברי התוס' ב"ק הנ"ל צריכין ביאור, כיון דפ"ח פדיונו פדוי לבעלים משום דקני לי' לביני ביני ומטעם זה נחשב כולי' דבעלים כמש"כ רבינו גרשום וכדמוכח מהא דהגונב פ"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים ופירש"י דהוי כאילו השתא דידי' עיי"ש, וא"כ האיך אפשר לדמותו להקדש לענין שכל אדם יכול לפדותו הא הקדש שאני דהוי ממון גבוה ואין להם לבעלים קנין בו, משא"כ בפ"ח דנחשב ממון בעלים וכמה שנתבאר לעיל (ד"י:

) דנחשב שלו, ומוכרח לומר דהתוס' כאן ס"ל דפ"ח שו' לכל איה"נ דלא חשיבי שלו, וכדמוכח בתוס' רי"ד קדושין (נ"ח) [ולא אזלי בשיטת רש"י ור"ג והרא"ש דשמעתין] וע"כ מדמו לי' להקדש, והא דהגונב פ"ח של חברו משלם תשלומי כפל אינו מפני שהוא עכשיו שלו [כפירש"י ור"ג] אלא דלענין זה סגי במה שיש לו לאחר מכאן דמחמת זה קרינן בי' וגונב מבית האיש וכדמוכח קצת מלשון הרמב"ם פ"ב מה' גנבה ה"ג עיי"ש, ומה"ט נמי פדיונו פדוי לבעלים, והטעם בזה אפשר מדחזינן דשה שפודה בו הפ"ח מותר בהנאה והוא מילתא דתמיהא כיון שאין השה נתפס באיסור האיך ניתר החמור וכדאמרי' בגמ' דהיינו טעמא דר"ש דס"ל פ"ח מותר בהנאה דאין לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור, ולר"י מוכרח דגזיה"כ הוא שהפ"ח אינו אסור אלא עד שעת פדיון וכשפודין אותו נעשה כדבר שלא נאסר מעולם [וכדמצינו כה"ג באיסורי דרבנן דלאחר שנסתלק האיסור מן העולם נחשב כאילו לא נאסר מעולם, כמש"כ התוס' ביצה (ל"א:

) ד"ה ונפחת לענין טבל וכן מצינו בכ"מ, אך רק באיסורי דרבנן ולא באיסורי תורה, אלא דכאן גבי פ"ח חידוש הוא שחדשה תורה כך, ע"כ פדיונו פדוי לבעלים דאם דנין עליו אחר שנפדה רואין אותו כאילו לא נאסר מעולם, ומחמת זה לא דמי בפרט זה להקדש, אבל כשבא לפדותו כיון דעכשיו אכתי אסור דינו כהקדש דאין צריך דעת בעלים, וזהו שכתבו התוס' דהוי כמו הקדש לענין זה וכו' ולא ממש הוי כהקדש וכו' עיי"ש]:

עי' השמטה והנה המלמ"ל פ"ד מה' תרומות נתקשה בדברי התוס' דשמעתין וז"ל ודברי התוס' הללו שגבו ממנו דהרי הא דקימ"ל ששא"כ מתרומה ילפי' לה, והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ פשיטא דבכל מקום דמהני שליח