ראשית בכורים (בכורות) נט

קשה מידי דזהו רק בממון שאינו מחויב בו ואינו בהכרח משא"כ גבי פ"ח דהפדיון הוא בהכרח מטעם מצות פדיון [ואף אם הי' הדין שאין החמור אסור בהנאה ג"כ הי' מחויב לפדותו בשה כדחזינן אליבא דר"ש, ואף לר"י דס"ל שהחמור אסור בהנאה, מ"מ אין הפדיון מחמת האיסור אלא האיסור הוא מחמת חיוב הפדיון דומיא למש"כ התה"ד סי' נ"ד לענין מדומע עייש"ה אלא דשם מדרבנן וכאן הוא מה"ת] וכל כה"ג נחשב בידו אף דמחוסר ממון וכדמבואר בכתובות (נט.) דהאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, והטעם משום דבלא"ה צריך לפדותה [ולא דמי לנידון הר"ן פ' כ"ש שהרהינו אצלו שאם לא ישלם לו יהי' שלו מעכשיו עיי"ש] וה"ה כאן דאף אם לא ירצה למכור החמור ג"כ מוכרח לפדותו:

ולפי"ז מיושב שפיר קו' הראב"ד שהקשה וכי מאיה"נ שתופסין את דמיהן הוא זה, דפ"ח לא דמי לשאר איה"נ כמה שנתבאר דנחשב שלו, ומה שאסור בהנאה אינו מעכב את המכירה וכיון שהמעות שקיבל הם דמי החמור אסורין כמותו ככל הנ"ל:

ומה שתמה הכ"מ על הראב"ד מה קשה לו על הרמב"ם יותר מעל הגמ', אולי י"ל דאף הראב"ד יודה דפ"ח לא דמי לשאר איה"נ אלא דהי' קשה לו לשון הרמב"ם שסתם וכתב אם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין ומשמע שאינו מחלק בין לא ידע הלוקח להיכא דידע, ובאמת היכא דידע הלוקח הדין נותן דהדמים מותרין כמש"כ הרא"ש דבכה"ג אמרי' דבמתנה יהיב לי', וע"ז תמה הראב"ד וכי מאיה"נ שתופסין את דמיהן מגזיה"כ הוא כגון ע"ז ושביעית דשם אין חילוק בין ידע ללא ידע:

ומה שהשיג הראב"ד אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן, כבר תירץ הרדב"ז ש"ם שבזמן שבא עליו בתורת פדיון אה"נ שפודין אותו בשויו, אבל אם בא עליו בתורת מכירה דמיו אסורין ואם יתנם לכהן נמצא נהנה באיה"נ עכ"ל, והטעם בזה פשוט דגבי פט"ח העיקר הוא הפדיון ולא הנתינה לכהן כמש"כ התוס' לקמן (י"א.) ד"ה והילכתא:

אך בזה יש להסתפק כיון דהדמים נתפסין באותו איסור אם יוכל לפדות הדמים בשה בר דנקא כדי להתירן, והנה כל זמן שהפ"ח קיים ביד הלוקח אי"צ לפדות הדמים דהא יכול לפדות הפ"ח עצמו אף שאינו ברשותו וממילא אף הדמים שנאסרו מחמתו יהיו מותרין, וכמש"כ הנודע ביהודה קמא יו"ד סי' פ"ד עיי"ש, [ולא דמי לחליפי ע"ז דשם באמת אינן דמיהן אלא דגזיה"כ הוא דכל שאתה מהוו' ממנו הרי הוא כמוהו ע"כ אף שביטל הע"ז החליפין נשארו באיסורן, משא"כ בזה דהחליפין אסורין רק משום מה לי הן מ"ל דמיהן דכשבא ליהנות מהחליפין נחשב כנהנה אז מהפ"ח וכיון שגוף הפ"ח מותר אין מקום לאסור החליפין, ועי' בדברינו לק' (די"א) בתוד"ה הפודה מש"כ בפי' דברי התוס' ב"ק ס"ח:

] אך אם מת הפ"ח דשוב אינו יכול לפדותו אם יש עצה לפדות הדמים כדי להתירן, והנה לר' יהודה דס"ל הלקוח בכסף מע"ש שנטמא אינו נפדה דלא אלימא קדושתי' למיתפס פדיונו כבש"ס זבחים (מ"ט.) פשיטא דאף כאן לא אלימא קדושתן למיתפס פדיונן, אך אפי' לת"ק דר"י דס"ל שם דמהני פדיון, מ"מ כאן לפי הנראה לא יועיל, דעיקר פדיון פ"ח אינו מצד האיסור הנאה אלא מצד המצוה כנ"ל, וכיון דמת הפ"ח וא"א לקיים בו מצות פדיון מפני שאינו עולה לעריפה, ועי' שיטמ"ק לק' (י"ב:

) אות ב' ובחידושי שם, הילכך אין שום מקום לפדות המעות דמצד עצמם ליכא מצות פדיון ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:

ובנוגע לדברי הרא"ש הנ"ל שכ' אבל למישקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי, הנה לכאורה נראה טעמו של הרא"ש דהוי כאילו מתנה עמו שהקנין יחול לאחר שיפדה הלוקח ועד אז המעות הם פקדון או הלואה בידו ואף דלא התנה בפירוש מסתמא כן דעתם דלא שבקי התירא ועבדי איסורא, אך ראיתי בריט"א הביא דברי התוס' רי"ד בקדושין דמבואר שם דדוקא כשאומר בפירוש שהקדושין יחולו לאחר פדיון מהני וה"ה בקנין, ומדברי הרא"ש הבין דאפי' אמר בפירוש שיחול הקנין עכשיו מהני ובזה משונה דין הקדש מדין פטר חמור דבהקדש אף דיכול לפדותו על שו"פ לכתחילה בזמן שהוא בבית מקדיש לדעת הריטב"א מ"מ כל זמן של פדה לא נחשב שלו, משא"כ בפ"ח כיון דיכול לפדותו על שה כ"ש נחשב שלו מעכשיו עכתו"ד ז"ל עיי"ש:

והנה לא ביאר אמאי שאני דין פ"ח מדין הקדש, ולפימש"כ לעיל דהכהנים אין להם בפ"ח זכות ממון בגופו רק חוץ לגופו [וכמש"כ המקו"ח לענין טוה"נ אינו ממון] ומה"ט גוף הפ"ח הוא של הבעלים בלי שום גרעון אתי שפיר דהקדש יש לו זכות ממון בגוף הדבר משא"כ בפט"ח, (ואף דברשב"א חולין (קל"ט) כתב דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכן הוא בחי' הר"ן שם, לפי הנראה אין כוונתם דהוי ענין שיעבוד כשאר שיעבודים שאין לו קנין בגוף הדבר דא"כ אמאי מועלים בהם, ועי' ערכין (כ"א.) המשכיר בית לחברו והקדישו הדר בו מעל דנהנה מבית שגופו הקדש, ועי' רשב"א גיטין (ד"מ:

) שדבריו מטין לדברי התוס' שם דהא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד הוא רק משום שיש לו פדיון, ואם איתא דאינו רק שיעבוד למ"ל האי טעמא, אע"כ דהוי ממון גבוה ממש אלא דדמיא לקנין ממון שמועיל הפקר, וכן מוכח להדיא להמעיין בדברי הרשב"א שם מדכתב דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים, הרי דמדמה לה לקנין הגוף דעלמא, וכמש"כ התוס' שם להוכיח מזה דאווזין ותרנגולים של חולין שמרדו הוי הפקר עיי"ש] שוב ראיתי באבני נזר חאו"ח סי' ש"ל אות ט"ז שכתב ג"כ לחלק כך בין הקדש לפ"ח דפ"ח שלו הוא אלא שאסור, משא"כ הקדש דממון גבוה הוא עיי"ש:

ויובן החילוק עפימש"כ התוס' פסחים (מ"ו:

) בהא דחמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ואמאי אינו חשוב שלו משום הואיל אי בעי מיתשל עלי', משום דשאני התם דכתיב בהו לד' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה חשבה הכתוב של גבוה עיי"ש, ומכ"ש דמה"ט לא נחשב שלו אע"ג דבידו לפדותו על שו"פ, ועוד י"ל עפ"י התירוץ השני שבתוס' שם דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל וע"כ לא אמרי' הואיל ואי בעי פריק לה, אך הא דלא אמרי' הואיל במחוסר ממון זהו רק היכא דמחוסר קנין אבל אם אינו מחוסר רק פעולת סילוק שייך הואיל אף דמחוסר ממון כדמבואר בכתובות (נ"ט:

) דהאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש קדשה משום דבידו לפדותה וע"כ הטעם משום דאינו מחוסר אלא פעולת סילוק, או משום דבלא"ה מחויב לפדותה (כמבואר בדברינו לעיל עיי"ש]