ראשית בכורים (בכורות) ה

דקאי על הפט"ח עצמו, אך י"ל דזהו רק היכא דמחויב בפדיון מה"ת בזה לא מהני נתינה לכהן רק באופן שיפדנו הכהן להתיר האיסור, דבפט"ח דאורייתא הפדי' והנתינה הם ב' ענינים נפרדים הפדי' הוא להתירו בהנאה והנתינה היא ממתנות כהונה, משא"כ הכא דמדאורייתא פטור דהא נולד אצל הנכרי, רק דרבנן קנסוהו לפדותו, הקנס אינו שיאסר הפט"ח בהנאה לפני הפדי' רק קנס ממון בלבד, וסגי במה שיתן הפט"ח לכהן ושוב הכהן לא יהי' חייב לפדותו, וזה מה שכ' רש"י ״ויתננו לכהן״ דכאן לא יצטרך הכהן לפדותו:

אך לפ"ז יהי' קשה למ"ל לפדותו מיד הנכרי הא סגי שיתן שה לכהן עבור הפט"ח או שיתן לו שויו אף כשגוף הפט"ח הוא ביד הנכרי, ובשלמא היכא שחייב בפדיון מה"ת בזה ודאי לא יועיל הפדיון כל זמן שהוא ביד הנכרי כגון מי שנולד אצלו פט"ח שחייב לפדותו מה"ת והלך ומכרו לעכו"ם לפני הפדיון בזה יתחייב לחזור ולקנותו מן הנכרי ולפדותו אח"כ ולא יועיל הפדיון כל זמן שהוא ביד העכו"ם כשם שאינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו כדמבואר בב"ק (ס"ט), אבל כאן שמה"ת אינו חייב בפדיון וליכא רק קנס ממון אמאי לא יוכל ליתן שה או שויו לכהן אף כשגוף הפט"ח אינו ברשותו:

אך י"ל דאם הי' הדין שקנסוהו רבנן לפדותו הי' צריך פדיון גמור בכל פרטי ודקדוקי פדיון כאילו הי' חייב מה"ת, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, וכמש"כ הר"ן פ' בהמה המקשה בב"פ שהפריס ע"ג קרקע וצריך שחיטה משום מראית עין כל פסולי שחיטה פוסלין בו אפי' שהי' ודרסה דליכא בהו משום מראית עין, דכיון שצריך שחיטה מדרבנן הוי כחיוב עצמיי [ועי' ת"ש סי"ג בשם תשו' הרשב"א דצריכין לברך על שחיטתו ג"כ] וה"ה כאן אם הי' צריך לפדותו מדרבנן הי' שוה פדיונו לפדיון פט"ח דאורייתא ואף בהנאה הי' אסור לפני הפדיון [ועי' תה"ד סי' נ"ד] הילכך צריך לפדות הפט"ח מן העכו"ם ולא הי' מועיל הפדיון כשהוא ביד העכו"ם, ומ"מ לענין זה אינו שוה לפט"ח דאורייתא דפט"ח דאורייתא אסרו חכמים ליתנו לכהן רק באופן שיפדנו בפניו אבל כאן לא גזרו והטעם דלא הצריכו להשוותו לענין זה הוא, משום דזה הוי גזירה דרבנן, והא דהשוו חכמים תקנתם לשל תורה הוא רק לענין הדברים דבשל תורה אסור מה"ת, ולא לענין הדברים שאף בשל תורה הוא רק מדרבנן דזה הוי כעין גזירה לגזירה, דהא דצריך לפדותו בפניו הוא משום דכהנים חשודים על פט"ח והיכא דאסור בהנאה רק מדרבנן לא חששו [כמש"כ הת"ש שם לענין ב"פ דאין להחמיר בו באותן החומרות שאינן מעיקר הדין עיי"ש] ומדוקדק מה שפירש"י שצריך לפדותו מן העכו"ם ויכול ליתן הפט"ח בעצמו לכהן:

שוב ראיתי בהגהת הרש"ש כאן שכ' בזה"ל לפדות העובר מן העכו"ם ר"ל כמו שהוא ביד העכו"ם דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו דלא גרע מפודה פט"ח של חברו שפדיונו פדוי כדאמרי' לקמן (י"א) עכ"ל הנה מש"כ דכוונת רש"י הוא שיפדה כמו שהוא ביד העכו"ם, לשון רש"י ז"ל אינו סובל פי' זה דא"כ הי' לו לפרש לפדות העובר וליתנו לכהן, ומדקאמר לפדותו מן העכו"ם מוכח דעתו ז"ל דכל זמן שהוא ביד העכו"ם אין הפדיון מועיל ומה דפשיטא לי' דלא גרע מפודה פ"ח של חבירו זה אינו מוכרח דאפשר שאזיל בשיטת הסוברים דהא דפודין פט"ח של חבירו שלא מדעתו זהו מטעם זכי' שהוא מטעם שליחות כדמוכח בתוס' קדושין (נ"ו) דמה שאינו מועיל חילול בדבר שאינו שלו בהך דצנועין הוא משום דשם לא שייך שליחות דהגזלנים בעצמם אינם יכולין לחלל, וא"כ בפט"ח שהבעלים יכולין לפדותו גם אחר יכול לפדותו מטעם זכי', וכמש"כ הריטב"א קדושין (כ"ג) דמהא דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי יכולין לפשוט האיבעיא בנדרים דהתורם משלו על של חברו א"צ דעתו, ועי' מלמ"ל פ"ד מה' תרומות שכן הוא גם דעת הרמב"ם עיי"ש, ואף דבתוס' ב"ק (ס"ח:

) מבואר דבפ"ח אינו מטעם שליחות וכ"מ בתוס' מכילתין (י"א), [ועי' בחידושי שם ביאור השיטות בזה] מ"מ אפשר דרש"י כאן אזיל בשיטת הסוברים שהוא מטעם שליחות, ע"כ רק פ"ח של חברו ישראל יכול לפדות, משא"כ כאן שהפ"ח הוא של נכרי ולא שייך גבי' זכי' ושליחות, וע"כ אם איתא דחז"ל הטילו עליו חיוב פדיון בכל פרטיו ודקדוקיו, יהי' מוכרת לקנות העובר מן הנכרי ולפדותו:

ואף דלכאורה יש לבע"ד לחלוק כיון דבפ"ח גמור לא יצויר לפדותו מן הנכרי משום דכיון שחל עליו קדושת פ"ח ברשות ישראל לא תועיל המכירה לנכרי וא"כ אף כאן לא הי' מקום לגזור, אך גם זה לאו מילתא דפשיטא, דהא פ"ח דאורייתא אם מוכרו לישראל חלה המכירה אלא דפליגי הרמב"ם והראב"ד בפי"ב מה' בכורים אם דמיו אסורין, ואף דיש לחלק בין מכרו לישראל למכרו לנכרי דבמכרו לישראל כיון שיוכל לפדותו גם אחר המכירה חלה המכירה לביני ביני [עי' לקמן ד"ט וברא"ש שם ועי' נוב"י קמא יו"ד סי' פ"ד, ועי' מש"כ בחידושי שם] משא"כ כשמכרו לנכרי כיון שלא יוכל לפדותו עוד אפשר דלא חלה המכירה כלל, אך אי מהא לא תברא לפי המבואר בשיטת רש"י ז"ל פסחים (ל"א:

) דאיה"נ הוי שלו כמה שביאר הרב בקו"א סי' תל"ה, ולפימש"כ המהר"ל בגו"א פסחים (ל"ח) דדבר שהוא שלו בעצם רק ארי' דאיסורא הוא דרביע עלה זהו רק למי שחושש לאיסור, א"כ מי שאינו חושש לאיסור פ"ח ומוכרו לנכרי חל הקנין דלא דמי להקדש דרשות אחרים עליו, וכדמוכח בגיטין (ד"כ.) בהא דכתבו על איה"נ כשר אף דהגט מוכרח להיות משל בעל דוקא עי' ב"י אה"ע סי' ק"כ, אע"כ כנ"ל דכיון שאינו חושש לאיסור ובא ליהנות נחשב שלו [עי' תוס' שם (ד"כ:

) ד"ה בכתובת] ועי' תוס' חולין ק"מ. ד"ה למעוטי ובחידושי שם הארכתי אכ"מ, וא"כ ה"ה כאן אפשר שיועיל הקנין, ואז יהי' מוכרח לקנותו מן העכו"ם ולפדותו, וע"כ אף כשמוכרו לעכו"ם בעודנו עובר הי' לקנסו לחזור ולקנותו ולפדותו אח"כ:

(שם) בגמ' ר' יהודא אומר המקבל בהמה מן העכו"ם וכו' והנותן לו בקבלה אעפ"י שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן, שמעתי מקשים כיון שקונסין אותו לפדותו מן העכו"ם נימא דמעכשו כפדוי דמי ותחול עליו קדוה"ג כהך דחגיגה (ד"ד.) דלמשנה אחרונה ח"ע וחב"ח חייב בראי' הואיל דכופין את רבו לשחררו נחשב שאין לו אלא אדון אחד ודוחק לתרץ כיון דברצון העכו"ם תליא לא נחשב בידינו דאטו בשופטני עסקי' שלא יתרצה העכו"ם לקבל עשרה בדמיו או לחד מד"א מאה בדמיו (ועי' קדושין (ל':

) אלא בתו בידו היא ה"ק להו וכו']:

והנלפע"ד בזה דאף דכופין אותו לפדותו מ"מ כיון שעכשו הוא ביד הנכרי חשוב יד עכו"ם באמצע, ואפי' למאן דס"ל כל העומד וכו' מ"מ אינו כפדוי ממש שיחשב כל בכור בישראל, והא דאמרי' בחגיגה דמחמת שכופין את רבו נחשב מעתה שאין לו אלא אדון