ראשית בכורים (בכורות) נח

שתופסין את דמיהן הוא זה, יש לתרץ עפי"ד הירושלמי קדושין הובא בר"ן שם ובפ' השוכר את הפועל אהא דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלימר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה שאילו הי' כן אף דמים הללו הי' אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני ומ"ל הן מ"ל דמיהן, אלא משו"ה מקודשת לפי שאין ממין זה דמיהן של ערלה דכיון שהם אסורין בהנאה אינן שוין ממין, מעות הללו מתנה הם בידו ולפיכך מותרין, דדוקא בעכו"ם הוא שחידש הכתוב דאעפ"י שאין לה דמים יהיו החליפין נתפסין באיסור שלה וכי' עיי"ש, הרי דלעולם הי' בדין דכל איסורי הנאה יהיו דמיהן אסורין דכשבא ליהנות מדמיהן הוי כאילו בא ליהנות מהן, רק דכיון שאינו שוה כלום אינן דמיהן כלל והוי מתנה בעלמא, וכל זה בכל איסורי הנאה שאין בהם צד היתר כלל, משא"כ בפטר חמור דאף שאסור להנות מהחמור קודם פדיון מ"מ החמור שו' ממון דהא יכול לפדותו בשה בת דנקא ולעכב החמור לעצמו ומה"ט נחשב ממונו כדאמרי' לק' (די"א.) דהגונב פט"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים הרי דנחשב שלו משום דקני לי' לביני ביני, ועי' בפי' רבינו גרשום שכתב בזה"ל והך דביני ביני הוי ממונא דבעלים הילכך היי כולי' דבעלים עכ"ל, וא"כ כשמוכר הפט"ח ומקבל מעות אין המעי מתנה רק דמי החמור שלו וכיון שהם דמיו נתפסין באותו איסור ממש דמה לי הן מ"ל דמיהן:

ואף שאין כל החמור שו' ממון דהא הי' מוכרח ליתן לכה"פ שה בת דנקא לכהן וא"כ כדי שויוי של שה אינו שלו וכשנתן לו הלוקח כל דמי החמור במילואו נימא דכדי שיווי שה הוי מתנה [דבזה החלק שוה לשאר איה"נ] אך זה אינו דאעפ"י שהי' בדין שהלוקח ינכה לו כדי שויא של שה מ"מ כשלא ניכה לו ושלם כל דמיו אינו נחשב שנותן לו כדי שיווי שה במתנה אלא אמרי' דנותן כל הדמים עבור מה שחייב היינו עבור חלק החמור שהוא יותר מכדמי שה, ודמיא להך דתמורה (כ"ט.) הילך טלה זה בשכרך אפי' הן מאה כולן אסורין ומוקמי' לה התם דהיא לא התנה עמה אלא חד ונתן לה מאה דכולהו מכח אתנן קאתי, וברש"י שם דאתנן ריבה לה וע"כ כולן נתפסין, ועי' שם (ד"ו:

) הדין דמסיק בחברי' ד' זוזי ברביתא ויהיב לי' גלימא דשוה חמשא חמשא מפקינן מיני' מ"ט כולי' בתורת רביתא קאתי לידי', וכן הוא בפסחים (פ"ט:

) אע"ג דלא הוו שוי אלא ארבעה ויהבי לי' חמשה בההיא יתירא נמי קנסוהו רבנן, וברש"י שם דלא אמרי' הך יתירא במתנה בעלמא הוא דיהיב לי', וה"ה כאן דלא אמרי' שנותן לו המותר במתנה ולכן הכל נתפס באיסור החמור:

או י"ל באופן אחר דהנה דברי רבינו גרשום הנ"ל שכתב כיון דהך דביני ביני הוי ממונא דבעלים הילכך הוי כולי' דבעלים, צריכים ביאור דלכאורה במה נחשב כולו דבעלים הרי אין לו רק הך דביני ביני, אך י"ל עפימש"כ כס' מקור חיים ה' פסח סי' תל"א בענין טוה"נ אינו ממון דהא דאינו יכול לקדש אשה בטוה"נ למ"ד אינה ממון היינו טעמא דודאי טוה"נ שוה כסף הוא, דהא שמין אותו בהקדש וכל העולם נותנין ממון עבור זה, רק דפלוגתייהו הוא אם טוה"נ חשוב ממון וזכות בגוף החפץ דמאן דס"ל אינו ממון היינו שאינו חשוב ממון וקנין, בגוף החפץ רק זכות מבחוץ הוא דזכי לי' רחמנא וא"י להקנות הטוה"נ במשיכת החפץ עכתו"ד ז"ל שם עיי"ש:

וה"ה גבי פטר חמור מדחזינן דניתר ע"י פדיון והפדיון אינו צריך להיות בכל שויו אלא סגי בדבר מועט אפי' בשה בר דנקא, מוכרח הכהנים אין להם ממון וזכות בגוף החמור אלא שיעבוד בעלמא חוץ לגופו, וכיון דקנינם וזכותם הוא רק חוץ לגופו אינם ממעטין זכות הבעלים בגופו כלל, ונמצא דגופו כולו לבעלים בלי שום גרעון כלל (ועי' חינוך מצוה כ"ב שכתב בזה"ל והיא ב"ה נתנו לכהן ולפיכך פודהו הישראל ממנו כי השם יתברך רצה שיהי' לי פדיון בשה, ולפי הנ"ל יהי' מוכרח דמש"כ נתנו לכהן אינה נתינה ממש רק זכות ושיעבוד חוץ לגופו:

ועי' רא"ש כאן שכתב בזה"ל והיכי דמי הנאת דמים כגון דמזבן לי' למאן דלא ידע שהוא פ"ח וקא שקיל מיני' כנגד כולי, אבל למישקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן שהליקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי עכ"ל, ומזה למד הב"י ביו"ד סי' שכ"א שאם מכרו למי שיודע שהוא פ"ח אפי' נתן לו כל דמי השויא של חמור הכל מותר כיון שיודע שיצטרך לפדותו ואעפי"כ נותן לו כל דמיו עיי"ש, הרי דהיכא דידע הלוקח והמעות מתנה גם כאן אין דמיו אסורין, ועיקר החילוק שבין שאר איסורי הנאה לפ"ח הוא בלא ידע הלוקח, דבשאר איה"נ בין ידע בין לא ידע הדמים מותרין, היכא דידע המעות מתנה, והיכא דלא ידע המעות גזל דהא אינו מגיע לו כלום עבור האיה"נ ואין אלו דמיהן כדאיתא בירושלמי ובר"ן פ' האיש מקדש, אבל בפט"ח אם לא ידע הלוקח הרי נתן בעד כל החמור, וכיון דגוף החמור הוא של המוכר הרי אלו דמיו, וע"כ הדמים נתפסין באותו איסור דמה לי הן מה לי דמיהן:

וא"ת כיון דמ"מ הפ"ח אסור בהנאה קודם פדיון נימא שאינו חשוב שלו כמו כל איה"נ, אן בזה משונה דינו מכל איה"נ דכאן בידו להתירו בכל שעה ע"י שה בר דנקא, ועדיף מחמץ בפסח דהוי מחוסר זמן ותלוי בדין גורם לממון, משא"כ בזה דהוי בידו דלאו כמ"מ דמיא, ודמיא למש"כ הרא"ש בנדרים (ל"ד:

) בשם הרא"מ גבי היתה לפניו ככר של הפקר והקדישה דמיירי בהיתה רחוקה ממנו אלא שאין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא דחל עלי' ההקדש כיון דבידו לזכות בה עיי"ש, אלא דשם בעי' שיעשה בה פעולת זכי', אלא דההקדש והזכי' באין כאחת כדמבואר להמעיין היטב שם וכאן מועיל מה שבידו בלבד, ושני חילוקים בדבר, חדא, דשם הוי בידו לזכות רק עד חלות ההקדש, וא"ת שחל ההקדש הרי שוב אין בידו לזכות הילכך כל שלא עשה פעולת זכי' בפועל א"א להקדש לחול, ומ"מ לא נחשב בעלים משום שלא היתה רגע שלו לפני חלות ההקדש דהזכי' וחלות ההקדש באין כאחת, משא"כ כאן דאף לאחר המכירה אכתי יכול לפדותו בשה דהפודה פ"ח של חברו אי"צ דעתו הילכך שפיר חלה המכירה ואין פעולת הפדיון בפועל מעכב דאף עכשיו אכתי בידו הוא, ועוד דכאן הפ"ח בעצם הוא שלו כנ"ל אלא דאנו באין לומר שמחמת שנאסר בהנאה לא תועיל המכירה כדין כל איה"נ שאינם שלו או שאינם ברשותו, ולזה סגי במה שבידו להתירו בכל רגע הילכך לא דמי לשאר איה"נ:

וא"ת אכתי איך מועיל מה שבידו לפדותו הא במחוסר ממון לא אמרי' הואיל כמש"כ התוס' פ' אלו עוברין (מ"ו:

) והר"ן פ' כ"ש (ל"א:

), אך לא