ראשית בכורים (בכורות) נז

כלל בב"פ כמו דהרובעו וחורש בו פטור [ואף דדין שוה"נ נוהג אפי' בעופות כבר"פ שילוח הקן, הא גם כלאים נוהג בהן ואעפי"כ אינו נוהג בב"פ לשיטת ר"ג, ה"ה דאינו נוהג בו דין שוה"נ, ולפי הנראה גם איסור שביתת בהמתו אינו נוהג בו לר"ג דהא ילפי' שור שור משבת וצ"ע] אבל לדעת רש"י ותוס' שם דהרובעו ורחורש בו חייב הרי דהוי בכלל שור, וה"ה דאם רבע את האדם נסקל, הרי משכחת גם בשוה"נ הי' לו שעה"כ, ואולי משום דב"פ הוא מילתא דלא שכיחא לא קתני לה, או משום דאיכא למ"ד דב"פ אינו מטמא טו"א א"כ לא הי' לו שעה"כ:

שוב עלה בלבי לבאר פירש"י ז"ל כאן עפ"י שיטת ר"ת בתוס' זבחים (ע"א.) דשור הנסקל אינו נאסר מחיים עיי"ש, הרי דאף דעיקר האיסור הוא מכח הגמר דין מ"מ לא נאסר בפועל מחיים [ובחידושי שם כתבתי טעם בזה] ומסתמא ה"ה לע"ע שאינה נאסרת בפועל מחיים, וירידתה לנחל איתן אוסרתה היינו רק לענין שלא תועיל בה שחיטה:

והנה מפרכסת משחיטה פסולה הרי היא כחי' ואעפי"כ מטמא טומאת אוכלין כדאיתא בפ' העור והרוטב (קכ"א:

) א"כ לכאורה כל שור הנסקל הי' לו שעת הכושר אם שחטו ועודנו מפרכס ובשעה שהי' מפרכס הי' מותר בהנאה דעודנו כחי ואעפי"כ מטמא טו"א, ע"כ פירש"י דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבמה"ח כדפירש"י בעלמא, וא"כ אינו ראוי להאכילו לאחרים כמבואר בחולין (קכ"ט:

) דלר"ש אינו מטמא טו"א כיון דאסור לב"נ ומפרכסת הרי אסורה לב"נ, ולא שייך בזה מי איכא מידי כיון דאסורה לישראל מחמת שחיטה שאינה ראוי, ודו"ק:

אך קצת רחוק לפרש כן דהא מפרכסת יוצאת מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, וא"כ בשור הנסקל דכבר דינו נגמר אלא דכל זמן שהוא חי אינו אסור הרי מפרכס יצא מכלל חי ומסתמא נאסר וצ"ע:

דף י' ע"א), בגמ' הואיל ואיסורו חישובו פירש"י דכיון דאסר לי' מכלל דראוי להאכילו לנכרי הוא, עי' רש"י ע"ז (ס"ח:

) ד"ה דהא מימאס שכתב דהתורה לא הצריכה להזהיר על דבר שבלי אזהרה בדילי אינשי מיני', ולפי הנראה רש"י לשיטתו אזיל, אך להתוס' דלא ס"ל שם כן, יש לפרש כאן כמש"כ הר"ש פ"ק דמכשירין מ"א בהא דמשקין טמאין מטמאין שלא לרצון דמחמת טומאתן חשיבי טפי וכהא דכלי טמא חושב משקין בשבת (י"ז.), אך צ"ע דהכא לפי המסקנא לא קיימא הכי ולא אמרי' איסורו חישובו, ושם קימ"ל כן להלכה דמשקין טמאין מטמאין שלא לרצון:

שוב נתתי אל לבי דאף בפירש"י א"א לפרש דאזיל לשיטתו בע"ז (ס"ח:

) דשם מיירי בדבר שאינו ראוי לאכול כלל, משא"כ הכא דהוי אוכל, קצת דהא מועיל בו מחשבה ולענין איסור כשבא לאכלו אין לך מחשבה גדולה מזו כמש"כ בתוס' מנחות (ס"ט), ואף דברש"י חולין (קכ"א.) משמע לכאו' דלית לי' סברת התוס' כדמבואר בתוס' שם ד"ה והוא שכנסו, א בחידושי שם הארכתי דבגוף סברת התוס' שאם בא לאכלו אין לך מחשבה גדולה מזו אף רש"י ז"ל מודה כדמבואר ברש"י זבחים (ק"ה:

) ד"ה ומטמאה עיי"ש ומחלקותם תליא במידי אחרינא אכ"מ להעתיק הדברים]:

אך יש לפרש ענין איסורו חישובו לפימש"כ הרמב"ם בפיה"מ פ"ג דפרה מ"ג דטמא שטבל מעלת טהרתו ביותר ממי שלא נטמא כלל, מפני שדנה עליו תורה שהוא טהור משא"כ במי שלא נטמא מעולם עייש"ה, וה"ה בזה דכיון שדנה עליו תורה שלא לאכול זה מטיל עליו שם אוכל במקצת וכיון שהאוכל ראוי קצת וע"י מחשבה יכול להטיל עליו תורת אוכל גמור ה"ה דמועיל להשלים החשיבות מה ששפטה עליו התורה לאסרו, וע"כ אף שאם הי' דבר הרשות לא הי' נחשב אוכל בלי מחשבה מ"מ איסורו חישובו:

(שם) ברש"י ד"ה וחלב שומן של נבלה, י"ל דנקיט שומן ולא חלב ממש משום דחלב יש לו ב' דחויין ואפי' בשווקים צריך מחשבה הילכך נקט שומן דהוי רק חד דיחוי שהוא נבלה, ואי משום דאין סופו לטמא טומאה חמורה ס"ל דשומן ל"ה בכלל חלב ומטמא משום נבלה, ולמאי דקאמר אח"כ דלא גרסי' חלב ס"ל דשומן ג"כ אינו מטמא משום נבלה, ועי' בתוס' חולין (ק"כ.) ד"ה שומנא:

(שם) ברש"י ד"ה ואינה צריכה וכו' הואיל ומטמאה טומאה חמורה בעוד שהי' בה זית שלם, עי' שיטמ"ק כאן אות כ"ז שחולק בזה, אך עי' תוס' פסחים (י"ח.) הקשו ג"כ קו' השיטמ"ק ותרצו דהתם מעשה עץ שימש משא"כ בזה:

(שם) תוד"ה ונבלת, פי' בקונטרס עניים הם ואין רגילין לאכול עופות, ונראה לפרש טעם אחר וכו', הא דלא ניחא להו לפרש כדפירש"י פשוט הוא משום דקשה להו אם עניים הם ואין להם מעות לקנות עופות ע"כ אין משליכין את העופות רק מוליכין אותן למקום אחר ומוכרין אותן שם וא"כ סוף כל סוף יאכלו במקום אחר ואמאי אין שם אוכל עליהן לענין טו"א:

ועי' שיטמ"ק מש"כ על חלב בכפרים כיון שעניים הם אינם אוכלין אותו רק עושין ממנו נרות, וא"כ אינו עומד לאכילה ואינו מטמא והתינח בחלב אבל בעופות בודאי ימכרו אותו למקום שעשירים מצויין שם, וא"כ קשה מה שפירש"י ז"ל דכיון שאין רגילין לאכול עופות אין שם אוכל עליו, ולפי הנראה רש"י לטעמו שכתב בסוכה (ל"ד:

) דאתרוג של מע"ש רק בירושלים אם נטלו כשר אבל חוץ לירושלים לא יצא משום דאין לו שם היתר אכילה, וכן מוכח בסו"פ חלק (קי"ב) לענין עיסת מע"ש שפטורה מן החלה חוץ לירושלים אפי' לר"י עיי"ש, הרי כיון דבמקום זה אינו ראוי לאכילה אין שם אוכל עליו אף שראוי במקום אחר, וה"ה לעופות בכפרים כיון דאין אוכלין אותם שם וצריכין להוליכן למקום אחר אין עליהם כאן תורת אוכל:

(שם ע"ב), בגמ' רישא בהנאת דמיו וסיפא בהנאת גופו, עי' רמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"ד שכ' פט"ח אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין, והראב"ד שם השיג עליו וז"ל א"א אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהם שהרי פודין פ"ח בשוויו וכי מאיסוה"נ שתופסין את דמיהן הוא זה, וכתב הכ"מ ואיני יודע מה קשה לו ע"ד רבינו שהרי דבריו דברי הגמ' הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמ' עיי"ש:

והנלפענ"ד הקלושה בביאור דברי הגמ' והרמב"ם, הנה מה שהקשה הראב"ד וכי מאיה״נ