ראשית בכורים (בכורות) נו

ולכאורה קשה כיון דאכילת כלבים שמה אכילה אמאי אמה"ח אין מטמא לר"ש הא יכול להאכילו לכלבים ובכלל אשר יאכל הוא, ועי' תוס' חולין (פ"א.) ד"ה עולה דאכילת. מזבח שמה אכילה לענין טו"א, ומה"ט עולה לר"ש מטמאה טו"א וא"כ נימא גם להיפוך דאף אכילת כלבים שמה אכילה דלא בעי' אכילת אדם דוקא:

ויש לתרץ דכאן מוכרח לומר דמה שראוי להאכיל לכלבים אינו מועיל להחשיבו אוכל לענין טו"א דהנה בתוס' כאן ד"ה מכל הק' מפ' כיסוי הדם דפטרינן עוף טמא מכיסוי לר"ש מדכתיב ציד, חי' ועוף אשר יאכל ולא אמרי' דהוא בכלל אשר יאכל מפני שיכול להאכילו לאחרים, וכן הק' בחולין שם ותירוצם שם מפורש יותר דלעולם מאשר יאכל גרידא דהיינו ממשמעות הלשון משמע רק אכילת ישראל רק דגבי טו"א שאני דכתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' איה"נ ואתא אשר יאכל למימרא שיהא מותר בהנאה עיי"ש, הרי דלאו ממשמעות לשון אשר יאכל ממעטינן איה"נ רק מיתור הלשון, ואי נימא דמה שראוי לכלבים לא נתמעט נשאר תיבות אשר יאכל מיותר כיון דמכל אוכל נתרבה איה"נ ואין לך איה"נ שאינו מותר להאכילו לכלבים של הפקר) והא דאיתא בירושלמי דאסור להאכיל חמץ לכלבים של הפקר וכ"פ בשו"ע או"ח סי' תמ"ח ס"ו, דוקא בחמץ דינא הכי משום דכתיב לא יאכל בציר"י אבל בשאר איה"נ מותר להאכיל לכלבים של הפקר כמש"כ המקו"ח, שם להוכיח מכ"מ עיי"ש, וכן משמע ברש"י כאן ד"ה אסור להאכילו ״לכלבו״ ומדלא, כתב לכלב סתם משמע דוקא לכלב שלו אסור אבל לכלב של הפקר מותר, וא"כ אין לך דבר שאינו מטמא טו"א ולמ"ל קרא דאשר יאכל הא מכל האוכל ידעינן לה [ואין לומר דקרא אתי לחמץ בפסח שאינו יכול להאכילו לכלבים של הפקר, זה אינו דחמץ בפסח אף לר"ש מטמא דהא מודה ר"ש בדבר שהי' לו שעת הכושר, וחמץ הי' לו שעת הכושר לפני הפסח ואף אי נחמץ בפסח הי' לו שעת הכושר קודם שנחמץ.] אלא ע"כ דקרא אשר יאכל אתי למימר דבעי' שיכול להאכילו לנכרים וכל שאינו יכול להאכילו לנכרים אף שאפשר להאכילו לכלבים אינו מטמא טו"א, וא"ש הא דאבמה"ח לר"ש אינו מטמא טו"א:

ובלא"ה מוכרח לומר כן דלכאורה קשה האיך ממעטינן איה"נ שאינן מטמאין טו"א מפני שאינן בכלל אשר יאכל דא"א להאכילן לעכו"ם הרי יכול להאכילן לנכרי שאינו מכירו ואינו מחזיק לו טובה דדמיא לכלבים של הפקר שאינו חשוב הנאה, אע"כ משום דאי נימא כן הרי לא ממעטינן שום דבר דאין לך איה"נ שאינו יכול להאכילו לנכרי שאינו מכירו וקרא למ"ל, אך על ראי' זו יש להשיב דלנכרי שאינו מכירו ג"כ אסור להאכיל משום לא תחנם, אך במכירו דליכא לא תחנם היינו טעמא משום שמחזיק לו טובה כדאמרי' בע"ז ואם הי' שכנו מותר ועי' תוס' פסחים (כ"ב)]:

שוב נתתי אל לבי דבלא"ה לא קשה מאכילת כלבים, דאף דאכילת כלבים שמה אכילה היינו כשדנין על פעולת אכילה אבל אם דנין על המאכל אם יש שם מאכל עליו כל שאינו ראוי לאדם רק לכלבים אין להטיל עליו שם מאכל מכח זה דהא לגבי כלב אף דבר שאינו מאכל ראוי להאכילו, וכמו דלרבנן דאזלי בתר מאכל הראוי בעצם, אוכל שאינו ראוי מתחילה רק לכלב לא ירדה עליו תורת קבלת טומאה, ה"ה לר"ש דאזיל בתר איסור והיתר וס"ל דמאכל שאינו ראוי מחמת איסור להאכילו לאחרים אין עליו תורת אוכל אינו מועיל מה שראוי לכלב, דלהיות ראוי לכלב לא בעי' תורת מאכל ולגבי כלב מעשה עץ שמש כיון דאין נ"מ אצלו בראויות המאכל, וע"כ אשר יאכל דהכא אין לומר דפירושו אשר יאכל לכלבים דהא לענין טו"א בעי' שיהי' ראוי לאכילת אדם כדתנן בפ"ח דטהרות מ"ו דכל שאינו מיוחד למאכל אדם טהור אף דחזי לכלבים, וכיון דכשאינו ראוי בעצם רק לכלבים אינו מטמא טו"א ה"ה כשאינו ראוי מחמת איסור רק לכלבים, דהא לר"ש כשאינו ראוי מחמת איסור אינו חשוב אוכל, וכמו דלרבנן היכא דאינו ראוי בעצם רק לכלבים אינו מטמא, ה"ה לר"ש היכא דאינו ראוי מחמת איסור רק לכלבים:

(שם) ברש"י ד"ה ומודה ר"ש בבב"ח שמטמא טומ"א הואיל והי' לה שעה"כ, פירש"י קודם בישול, לכאורה קשה הרי אז אין שם בב"ח עליו ושם בב"ח לא הי' לה שעת הכושר לעולם, וכמוש"כ התוס' חולין (ק"כ.) ד"ה מה דנבלה כמו שהיא עתה מתה לא הי' לה שעה"כ, וראיתי בשיטמ"ק כאן שפירש בב"ח הי' לה שעה"כ דאי תרו לה כולא יומא בחלבא שרו עיי"ש, ולפי הנראה משום קושיא זו הוכרח לפרש כן דהשעה"כ הוא משום דאי תרו לה כולא יומא בחלבא שרי, הרי דאף שכבר הי' עליו שם בב"ח אעפי"כ שרי, ורש"י ז"ל שלא פי' כן, י"ל דס"ל דהכא שאני דלא בעי' שהאיסור הי' לו שעה"כ כמו התם בחולין דדנין על חומר האיסור דאיסור שיש לו שעה"כ קיל טפי, רק הכא לענין טו"א בעי' שחתיכה זו תהי' לה שעה"כ פעם אחת, דכל שהי' לה שעה"כ וירדה עלי' תורת קבלת טומאה שוב לא פקע מינה תורת קבלת טומאה לעולם אפי' אם נפסלה אח"כ מלהאכיל לאחרים מחמת איסור, וכמו דהדין הוא אליבא דרבנן באינו ראוי בעצם, דכל שהי' ראוי בעצם לאכילת אדם פעם אחת לא פקע ממנו תורת קבלת טומאה עד שיפסול מאכילת כלב כדתנן בפ"ח דטהרות מ"ו, ה"ה לר"ש באינו ראוי מחמת איסור, דזהו רק כשמתחילה לא הי' ראוי להאכיל לאחרים מחמת איסור, אבל אם מתחילה הי' ראוי אף שנפסל עדיין מקבל טומאה כיון דאכתי חזי לכלבים, וא"כ חתיכת בב"ח הרי אותה חתיכה ירדה לה תורת קבלת טומאה קודם שנתבשלה בחלב עדיין מקבלת טומאה דאף השתא עדיין ראוי לכלב, וכמוש"כ לעיל להוכיח מפירש"י דכל איסה"נ חוץ מבב"ח מותר להאכיל לכלבים של הפקר:

ומה שפירש"י לק' בשוה"נ וע"ע לא הי' להן שעה"כ אפי' קודם לכן דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, ולכאורה לפי הנ"ל למ"ל האי טעמא תיפוק לה דלא הי' עלי' שם אוכל לעולם דבע"ח אינו חשוב אוכל ולא ירדה עלי' תורת טומאת אוכלין לעולם וכבר הרגיש הרש"ש בזה, אך י"ל דרש"י ז"ל קאי אליבא דמ"ד בפ' בהמה המקשה דבן פקועה מטמא טו"א מחיים הרי דבע"ח שמותר לאוכלו כמו שהוא חשוב אוכל, הילכך פירש דלא הי' להם שעה"כ משום דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, אבל לולא האיסור אף בע"ח הי' נחשב אוכל:

אך לפי"ז משכחת לה אף בשור הנסקל שעה"כ כגון ב"פ שהמית, והנה לשיטת רבינו גרשום בחולין (ע"ד:

) גבי למעוטי רובעו וחורש בו שכ' דב"פ אינו בכלל שור ובהמה, ניחא דלדידי' אין דין שור. הנסקל