ראשית בכורים (בכורות) נה

לבכור אדם, אעפי"כ לענין זה אינו מקישו כדמבואר בשיטמ"ק שם עיי"ש, וע"כ הטעם דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי' ולאחר מיתה אינו שייך בו עריפה, וא"כ לאחר שחיטה שא"א עוד לפדותו יאסר כמו ע"ע:

ואף דהא דעגלה ערופה נאסרת מחיים הוא מטעם הזמנה [ובאמת הי' בדין לאוסרה משעת לקיחה אלא דלא שייך הזמנה רק כשהיא במקומה כמוש"כ באבני נזר או"ח סי' ח"י] ובפט"ח ליכא שום הזמנה, מ"מ אין להתיר מה"ט דהא אף לאחר עריפה אין בו שום ענין לאוסרו רק מגז"ש דעריפה עריפה ילפי', וא"כ הכא בלא הזמנה דמיא כמו ע"מ עם הזמנה, ואמאי לא נאסר כשנשחט:

אך י"ל עפימש"כ הריטב"א ע"ז (כ"ג) גבי פרה אדומה דחטאת קרי' רחמנא ואעפי"כ לענין פדי' במום והעמדה והערכה לא דמיא לחטאת, דלא קרינן בה חטאת רק כשעושין בה מעשה חטאת ולא כשבאין לפדותה דלא תהי' עוד חטאת עייש"ה, וה"ה כאן דלא גמרינן עריפה עריפה רק כשעושין בפ"ח מעשה עריפה, משא"כ כששוחטו דאין עושין בו מעשה עריפה ולא אפשר לעשות עוד מעשה עריפה אז לא איתקש לע"ע כלל:

רש"י ד"ה ופ"ח וכו', אי נמי אפי' ערפו ממש דנבלה היא איכא למימר בהם טומאת אוכלין כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבלות ומצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה, יש להעיר אפי' לר"ש דאין עליו תורת אוכל מ"מ ליצטרף כדקימ"ל האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זע"ז לטמא בקל שבשניהם, עי' זבחים (ל"א.) ואף כאן תצטרף הנבלה שהיא טומאה חמורה להפחות מכביצה אוכלין לטמא טו"א הקלה:

ולכאורה רציתי לומר דלא שייך צירוף אלא כשהטומאה חמורה ג"כ מאותו הסוג, כגון ראשון ושני דשניהם טומאת אוכלין נינהו ויש בכלל מאתים מנה, משא"כ בנבלה וטו"א שאינם מסוג אחד שזה אב הטומאה וזה מגע אינן מצטרפין:

אך הא ליתא דא"כ אפי' לרבנן דס"ל דכל הני מטמאין טומאת אוכלין האיך מצטרף הפחות מכזית נבלה עם פחות מכביצה אוכלין הרי הנבלה אין עלי' טומאת אוכלין דבאיזה טומאה נגעה, ואפי' נגעה הרי שבע לה טומאה כדאמרי' במנחות (כ"ד:

) ולא משכחת לה שיהי' טמא משום שניהם אלא כשנגעה הטומאה קלה לפני החמורה עיי"ש, וכאן שלא יצויר שיחול טומאת אוכלין קודם שנתנבלה ע"כ אין בה אלא טומאת נבלה בלבד, ואף דמשכחת לה שיחול טומאת אוכלין תחילה בשחט בה רוב שנים ועדיין מפרכסת, הא בלשון שני לא פי' רש"י כן אלא דמיירי בערפו ממש וא"כ טומאת נבלה קדמה ושוב א"א שיחול עלי' טו"א ואעפי"כ מצטרפת לכביצה, וא"כ אפי' לר"ש דס"ל שאין עלי' תורת אוכל לצטרף:

אך י"ל דכי מהני צירוף חמור לקל היינו רק היכא שגם החמור הי' ראוי לכה"פ לקבל אותה הטומאה שישנה בקל, כגון בראשון ושני שגם הראשון מצד עצמו הי' ראוי לעשות שני אי לאו דכבר נטמא ע"כ מצטרף להשני דנחשב כאילו גם הוא שני, וה"ה בנבלה שמצטרפת עם טו"א אם גם הנבלה בת אכילה היא והיתה ראוי' לקבל טו"א אי לאו דכבר שבעה לה טומאה, וא"כ כל זה אליבא דרבנן. אבל לר"ש דס"ל דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל, א"כ נבלה כזו הרי אינה ראוי' לטו"א מצד עצמה אפי' דל נבלה מהכא, ע"כ א"א שתצטרף, דהאיך אפשר לצרפה לטומאת אוכלין ולומר דהוי כאילו גם היא נטמאה טו"א הרי לא יצויר בה טו"א, וכלל זה מצינו בכמה מקומות דלא אפשר לדון שיחשב כאילו הי' כך אלא היכא דאפשר להיות בפועל כך, עי' בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א וסי' תנ"ז סט"ז, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"ח אות כ"ב, ובת"ש סי' ד' דלא שייך תוכ"ד כדיבור אלא היכא דיצויר בשעת מעשה ממש וכהנה רבות:

והנה ממה שפירש"י דאיכא למימר בהם טו"א כגון דאיכא פחות מכזית מהן ומצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו, מבואר דאף שאין כל השיעור כביצה מחובר יחד מטמא, וכן דעתו ז"ל בפ' העור והרוטב (קי"ח:

), אך התוס' שם הקשו על רש"י מהא דהתורה העידה על כלי חרס אפי' מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו מחובר אעפ"י שנוגעין יחד עייש"ה:

ולפענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל, דבאמת אף רש"י מודה דמה שנוגעין יחד לא חשוב חיבור, אך זהו רק אם דרך משל היו מונחים יחד ב' חצאי ביצה זע"ז והטהרות נוגעין באחד מהן לא נחשב שנגעו בכביצה, אבל אם הטהרות נגעו בשני החצאין אז נטמאו, אף שב' החצאין אינם מחוברין יחד דלזה אי"צ חיבור, ושם גבי יש יד לפחות מכזית מיירי נמי שנגעו הטהרות בהיד של הפחות מכזית וגם בשאר האוכלין טמאים ועי' פ' העור והרוטב (קכ"ד.) הי' עליו כשתי חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע, וברש"י שם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, אך אין סתירה לזה דשם בנבלה לענין טומאת אדם מיירי דבאדם דנין על כל חתיכת בשר שלו בפני עצמו כמש"כ הכ"מ פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז בשם הר"י קורקוס שהבשר הנוגע בזה אינו נוגע בזה, משא"כ כאן דמיירי לענין טו"א, ועי' בדברינו לקמן פ' הלוקח בהמה מש"כ בהסבר דברי הרי"ק הנ"ל, [אך עי' רש"י זבחים (ק"ה:

) משמע קצת להיפוך ואכתי צ"ע בזה]:

(שם) בגמ', מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל וכו', פירש"י לאחרים לנכרים דאינו אסור בהנאה, משמע לכאורה דאם המאכל מותר בהנאה רק שאינו יכול להאכילו לנכרים מפני שהנכרי מוזהר עליו ואסור להאכילו מטעם לפ"ע לת"מ כגון אבמה"ח מטמא טו"א אליבא דר"ש [אף דאבמה"ח בלא"ה מטמא, נ"מ לענין צירוף פחות מכזית כדפירש"י לענין ע"ע] ואף דאשר יאכל כתיב ואבמה"ח אינו בכלל יאכל דהא מ"מ אסור להאכילו לב"נ יהי' מאיזה טעם שיהי', אך אבמה"ח כיון דמותר בהנאה הרי יכול להאכילו לכלבים, ואכילת כלבים ג"כ שמה אכילה כדאמרי' בזבחים (ל"א) מקרא דואת איזבל יאכלו הכלבים עיי"ש:

אך בפ' העור והרוטב (קכ"ט:

) מפורש דאמה"ח לר"ש ג"כ אינו מטמא טו"א דחשוב אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אף דמותר בהנאה דמ"מ אינו יכול להאכילו משום לפ"ע לת"מ, ולפי"ז צ"ל דמה שפירש"י כאן דאינו אסור בהנאה לאו דוקא דמשכחת לה ג"כ דבר שאינו אסור בהנאה שאינו מטמא כגון אבמה"ח דהעיקר תלוי במה שאינו יכול להאכילו לעכו"ם אלא משום דסתם איסורין שאינו יכול להאכילן לנכרים איה"נ נינהו נקיט איסור הנאה: