ראשית בכורים (בכורות) נד

ומוכרח לומר דלדעת הרא"ש אף לפי המסקנא עיקר טעמו של ר' יהודה הוא מצד הסברא דאין לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי' לאיסורא בשה ומותר, והא דאמרי' ואבע"א ר"י ור"ש בהאי קרא קמיפלגי היינו ליתן טעם לכל אחד מדוע לא תפס סברתו של חברו, דהא ר"ש ג"כ טעמא קאמר יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור, ומ"ט לא תפס סברתו של ר"י, משום דממעט לי' קרא, ולר"י לא מייתר לי' קרא ע"כ נשאר האיסור מצד הסברא, וע"כ אין לאסור רק ההנאה ולא פעולת הגזיזה דזהו גזיה"כ רק בבהמה טהורה וז"פ:

אך מפירש"י הנ"ל מבואר להדיא דגוף הגזיזה אסורה כמו בבכור בהמה טהורה, וצע"ק על הטור ושו"ע שהביאו רק דעת הרא"ש בלי שום חולק:

(שם) בגמ', הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' כולן מטמאין טומאת אוכלין ר"ש אומר כולן אין מטמאין טו"א וכו', אריו"ח מ"ט דר"ש דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, יש להעיר לפי"מ דאמרי' במנחות (ק"ב:

) לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו א"ל חיבת הקודש מכשירתן עיי"ש, א"כ למ"ל לריו"ח לפרש טעמו של ר"ש משום דכל הני לא הוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים תיפוק לי' כיון שעומדין לשרוף כשרוף דמי ועפרא בעלמא נינהו, ובשלמא לפי המבואר בתוס' סוכה (ל"ה.) דרק בנשרפין מיכתת שיעורי' אבל לא בנקברין, ניחא, דטעמו של ריו"ח קאי על שור הנסקל ופ"ח וכיו"ב שהם מהנקברין, ולא על ערלה וכלאים, אך לפימש"כ התוס' יבמות (ק"ד.) דכיון שטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה עיי"ש א"כ כולן לא יטמאו מטעם זה:

אך עי' ר"ן פ"ב דגיטין גבי גט שכתבו על איה"נ כשר שכ' בזה"ל. בכל איה"נ קאמרי ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא איכפת לן אלא במידי דבעי שיעור, ומיהו באותן שצריכין להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף וכו', משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי עיי"ש, וה"ה כאן דמצד כתותי שיעור אין קפידא, ואף דלטמא אחרים בעי' כביצה אך לא בעי' שיהי' שיעור של חתיכה שלימה [כדמוכח מפירש"י כאן ד"ה ופט"ח שפי' דנ"מ כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דמצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה, ועי' רש"י חולין (קי"ח:

) ובתוס' שם ד"ה אין ומה שאכתוב בזה אי"ה לקמן] ודמיא למש"כ התוס' עירובין (ד"פ:

) לענין לחי, ועי' בהגהת מיימוני פי"ז מה' שבת אות נ' ובשו"ע או"ח סי' שס"ג, ואי משום כל העומד לשרוף הא זה לא שייך רק בהנך דיש מצו' בשרפתן מה"ת כדמבואר מד' הר"ן ובתוס' סוטה (כ"ה:

) עיי"ש, וא"כ שפיר איצטרך לטעמא דריו"ח להנך שנחשבו כאן ואין מצוה לאבדן מה"ת רק משום חשש תקלה כגון שור הנסקל וכיו"ב, ועי' בחידושי ח"ס לפ' לולב הגזול (ל"ה.) מש"כ ע"ד התוס' יבמות הנ"ל ואכמ"ל בזה:

(שם) רש"י ד"ה ושור הנסקל וכו' ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקיי"ל דהיא אוסרתה, עי' זבחים (ד"ע.) דעריפה מטהרת מידי נבלה וא"כ בע"ע אין הכרח לאוקמי ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן וצ"ע:

(שם) ברש"י ד"ה אם לא פדאו וערפו כדינו, לכאורה יש להעיר לפי מה דקסבר ר"ש בחולין (פ"א:

) דשחיטת ע"ע שחיטה שאינה ראוי' היא ומוקי לה ר"ל משום ר' ינאי משום דס"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואפי' אם שחטה לאחר ירידתה אסורה, וא"כ פ"ח דמקשי' לע"ע ג"כ נימא דאף אם שחטו קודם עריפה נאסר, ואף דמחיים אין לאוסרו בהנאה כמו ע"ע, דהא מחיים אכתי אפשר לפדותו ולקיים מצות נתינה, ולר"ש דדריש טעמא דקרא משמע דטעם האיסור הוא מפני שהפסיד ממונו של כהן כדתני לקמן (ד"י:

) [דלכאורה למ"ל ליתן טעם הא גז"ש דריש ועריפה מפורש בתורה, אך אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא ניחא וכ"כ המנ"ח מצוה כ"ג] וא"כ מחיים דאכתי בידו ליתנו לכהן אין לאוסרו בהנאה, אבל כששחטו דשוב א"א לפדותו וליתנו לכהן הי' בדין לאסור דומיא דע"ע דנאסרת מחיים ואפי' שחטה ולא ערפה, ואין לומר דאף לאחר שחיטה אכתי יוכל לפדותו או ליתנו לכהן, זה אינו דהא מבואר לק' (י"ב:

) דאם מת הפ"ח קודם פדי' אינו חייב לפדותו לאחר מיתה אף דבבכור אדם כה"ג חייב לפדות, ור"א מקיש פ"ח ודעת רש"י סוכה (ל"ד:

) באמת אינו כן אלא דחוץ לירושלים אפי' אם נטל לא יצא עיי"ש, [והנה רש"י והר"ן פליגי שם בסברות הפוכות דגבי אתרוג של תרומה כתב רש"י ז"ל דאפי' ישראל יוצא בו כיון דיש בו היתר אכילה לכהנים הרי דמה דחזי לאחריני נחשב היתר אכילה לגבי דידי' ומה שיש לו היתר אכילה במ"א כגון מע"ש חוץ לירושלים] אינו מועיל, והר"ן ס"ל דבאתרוג של תרומה רק כהן יוצא בו ולא ישראל הרי דמה דחזי לאחריני אינו מועיל ומה דחזי במ"א לדידי' מועיל כמש"כ לענין מע"ש, ובחידושי לסוכה הארכתי בזה ואכמ"ל):

ואולי י"ל דגבי אתרוג שאני כיון דכל אתרוג אינו ראוי לאכילה ביו"ט דהא איתקצאי למצוותו [ולדעת רש"י סוכה (ל"ז:

) ותוס' שבת (כ"ב.) הוא מה"ת כמו גבי סוכה] אע"כ הא דבעי' היתר אכילה באתרוג היינו שיהי' לו היתר אכילה לאחר יו"ט וכיון דסגי ביש לו היתר אכילה לאח"ז, היא הדין שמועיל מה שיש לו היתר כילה במקום אחר, וע"כ יוצאין באתרוג של מע"ש חוץ לירושלים דהא יש לו היתר אכילה בירושלים דמחוסר מקום דמיא למחוסר זמן, משא"כ לענין חלה דבעי' שיהי' לה בשעת לישה היתר אכילה ואינו מועיל אם יהי' לה היתר אכילה לאחר זמן תדע דהא בחלה בעי' ראשית שיהי' שיריה ניכרין ואם אין השירים ניתרין עכשיו לא חשוב שירי' ניכרין כדמוכח בפסחים (ל"ג:

) דהיינו טעמא דמפריש תרומת חמץ אינה תרומה משום דאין שירי' ניכרין כיון שאינן מותרין באכילה אף דמותרין לאחר הפסח לר"ש דמתיר חמץ שעעה"פ מה"ת, אע"כ דבעי' שיהי' שירי' ניכרין עכשיו בשעת הפרשה, וה"ה לחלה דאם לא יהי' לה היתר אכילה עכשיו לא יועיל לה מה שיהי' לה היתר לאח"ז וכיון דהיתר לאח"ז אינו מועיל בה ה"ה דאינו מועיל בה היתר שיש לה במקום אחר, הילכך מע"ש שנילושה חוץ לירושלים פטורה מן החלה [ואף דיש לדחות דאתרוג נחשב שיש לו היתר אכילה עכשיו ומה שאינו ראוי לאכול מחמת המצוה בזה אין קפידא דבעי' שיהי' לו היתר לולא המצוה מ"מ בלתי רחוק לפרש כן]:

ע"כ הגה"ה: