ראשית בכורים (בכורות) נג

דכאן לא יועיל חלוקה כיון דכל חלק וחלק שו' בירושלים יותר ממה ששו' כאן כמובן:

ועוד דלכאורה קשה אהא דאמרי' עיסה כמאן דפליגא דמיא והחצי של עיה"נ אסורה מאי שנא מהא דפ' כיסוי הדם (פ"ט.) מכסין בעפר עפרה של עיר הנדחת דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה, ואף כאן בעיסה חצי' של עיה"נ וחצי' של עיר אחרת הא מחוסר חלוקה קביצה שרפה, דמחוסר חלוקה נחשב ג"כ כמחוסר מעשה לדעת בה"ג ור"ת וסייעתם בתוס' גיטין (כ"א:

) דאם כתב גט על קלף גדול ואח"כ חתכו פסול משום מחוסר קציצה, אך החילוק הוא דבעיסה חסרון חלוקה לא נחשב מחוסר מעשה דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכמש"כ התוס' חולין (ע"ג.) דהיכא דעומד לקצוץ מפני שחציו אסור וחציו מותר אמרי' כמאן דמפרתי דמי, וה"ה בחצי' של עיה"נ וחצי' של עיר אחרת, והנה זה שייך רק התם דתורת אוכל עלה, משא"כ בעיסה של מעשר שני כיון שכאן אין עלי' תורת אוכל רק תורת ממון כנ"ל, שוב לא הוי כמאן דמפרתי, וא"כ אי אפשר לחלקה דהוי מחוסר חלוקה קביצה ושריפה ודו"ק *):

ועוד י"ל באופן אחר קצת עפי"ד האבני נזר יו"ד סי' קכ"ו שהביא דברי המהר"ל בטעם שלא נתערבו ישראל זל"ז רק אחר שעברו את הירדן, דא"י מיוחדת לישראל והוא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד, יכתב ע"ז דהא דאף עכשיו כשישראל בגלות נשאר הערבות, הטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומן של ישראל בא"י ע"כ עדיין חשוב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י מ"מ זה מקומינו עייש"ה, וה"ה כאן דאף שהמע"ש בפועל הוא בגבולין מ"מ כיון שמקומה הוא בירושלים דהא כאן אינה ראוי' לכלום, ואף הקונה אותה כאן הוא רק להוליכה לא"י, ע"כ נחשבת נכסי רשעים שחוצה לה ואי אפשר לקבצם לתוכה דאינו נשרף, ודו"ק היטב:

עוד עלה בלבי לפרש לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שס"ו אות ה', דאף דמצינו בכ"ד דראוי לאחר זמן חשוב ראוי זהו רק כשדנין לענין דבר שאינו תלו בזמן, אבל אם דנין על דבר התלוי בזמן אינו מועיל מה שראוי לאח"ז, ובזה ניחא מש"כ הב"ח דס"ת שיש בה דיבוק אותיות דכשרה משום דראוי לגרירה, אפי' בשבת כשרה משום דקדושת הס"ת אינה תלוי' בזמן ע"כ מועיל מה שראוי לאח"ז, ובחו"מ סי' ז' כתב דאם ראו עדות בשבת ויו"ט אינן יכולין לדון עפ"י ראייתם משום דשבת לאו זמן דין, והטעם משום דענין עדות תלוי בזמן שיהי' יום עכתוד"ק ז"ל שם עיי"ש, וא"כ ה"ה הא דמחוסר מקום חשוב ראוי זהו רק כשדנין לענין דבר שאינו תלוי במקום, אבל כשדנין לענין דבר התלוי במקום לא מהני מה שראוי במקום אחר [דמחו"ז ומחוסר מקום מצינו בכ"ד דבני בקתא חדא נינהו כנודע], וא"כ מובן שפיר הא דלענין עיה"נ מע"ש לא נחשב שללה כיון דעיר הנדחת הוא דבר התלוי במקום, דהא לא נאסר אלא שלל של מקום זה, ע"כ אינו מועיל מה דשוה במקום אחר ולא דמי לקדושין וכל הנך שאינם תלויין במקום כלל ודו"ק:

**) (שם) בגמ', ואיבעית אימא ר"י ור"ש בהאי קרא קמיפלגי דתניא ולא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים וכו', [פירש"י אבל פטר חמור לא ממעט מהאי קרא וכל כמה דלא ממעט לא שרינן לי' דלא גרע מבכור בהמה טהורה ולר"ש ממעט לי' קרא עכ"ל], ור"ש אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור, לכאורה לפי"ז הי' בדין לאסור לגזוז בכור חמור אפי' אינו נהנה מן הגיזה אליבא דר"י משום דלא גרע מבכור בהמה טהורה כדפירש"י, והרא"ש בפירקין פסק דשלא לצורך הנאה מותר לגזוז דלא נאסר פט"ח לגוזזו רק דהגיזה אסורה בהנאה, וכ"פ ביו"ד סי' שכ"א, וקשה מנלן לחלק בכך בין בכור בהמה טהורה לפ"ח:

*) הגה"ה הנה דברי התוס' חולין (ע"ג.) הנ"ל צריכין ביאור, דהנה זה לשון הש"ס שם בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי, כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצצן וכו', אפי' תימא רבנן חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וע"ז כתבו התוס' דלא אמרי' כמאן דמפרתי דמי אלא היכא דעומד לקצוץ כמו הכא דהאבר אסור והשאר מותר עכ"ל, ולכאורה קשה טובא כיון דגם הא דחיבורי אוכלין חשיבי כמאן דמפרתי זהו ג"כ מטעם עומד, הרי הדרא קו' לדוכתא כמאן כר"מ דס"ל כל העומד, ואיך קאמר אפי' תימא רבנן דלית להו כל העומד:

אך י"ל דחיבורי אוכלין היכא דחציו אסור וחציו מותר הוי עומד מחמת שני דברים חדא מפני שמוכרח להפריד האיסור מההיתר, ועוד דכל אוכל מצד עצמו עומד להתפרד דהרי סוף כל סוף יאכל, וכיון שעומד להתפרד מחמת ב' דברים, עומד כזה אלים טובא, ואפי' רבנן דלא ס"ל בעלמא כל העומד וכו' מודו בזה, ולא מבעיא לדעת הר"ן פ' שבועת הדיינים דבאינו צריך לקרקע כלל אפי' רבנן מודו דכקצור דמיא, עיי"ש, אלא אפי' לדעת התוס' כתובות, (נ"א.) דאפי' בזה פליגי, מ"מ כאן עדיף טפי מפני שעומד מחמת ב' דברים ונחשב כעומד דממילא דכ"ע ס"ל כמש"כ הח"ס יו"ד סי' רנ"ו, וכן משמע בתוס' יבמות (קי"ט.) ד"ה ר"מ שכתבו דרוב נשים מתעברות ויולדות ל"ח רובא דתליא במעשה דממילא הוא בא וכו', ולכאו' אינו מובן אמאי נחשב ממילא, ומה חילוק בין בהמה לאדם, אך לפי הנ"ל ניחא דבאדם הוא עומד מחמת ב' דברים מחמת הטבע ומחמת מצות פו"ר ונחשב כממילא, וזהו מה דאמרי' שם אפי' תימא רבנן דלא ס"ל בעלמא כל העומד, אך בחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי מודי דעומד מחמת שני דברים ודו"ק, וכל זה התם אבל בנ"ד גבי מע"ש של עיה"נ כיון דבגבולין לאו תורת אוכל עלה אלא תורת ממון כנ"ל לא חשוב כמאן דמפרתי דהא כאן אינו עומד להפרד, ומה שעומד להפרד בירושלים לאו כלום דעדיין מחוסר מעשה, וכמו דלא אמרי' כל העומד לזרוק רק אחר שנתקבל הדם בכלי ואינו מחוסר אלא זריקה ודו"ק היטב, ע"כ הגה"ה:

**) הגה"ה ובהיותי בזה תמוהים לי דברי הר"ן פ' לולב הגזול שכתב דאתרוג של מע"ש אפי' חוץ לירושלים אם נטל כשר מפני שראוי לאכילה בירושלים וקשה מ"ש מעיסה של מע"ש שפטורה מן החלה חוץ לירושלים אליבא דכ"ע כיון דבמקום זה אין בה היתר אכילה, ואף דיש לה היתר אכילה בירושלים מ"מ אינה חשובה עריסותיכם,