ראשית בכורים (בכורות) נב

בהנאה וחייב להפריש לאפקיעה איסורא, הא אפי' לר"ש דס"ל מותר בהנאה י"ל דחייב להפריש בשביל ספק מצות פ"ח דנהי דליתן אינו חייב דהממע"ה מ"מ מצות הפרשה צריך לקיים, דהא מצות פדיון פ"ח הוא ההפרשה כדמבואר לק' (י"ב) דלרבנן דקיי"ל כוותייהו אם הפריש טלה ונאבד אינו חייב באחריותו, שוב ראיתי להרי"ט אלגאזי אות ד' שנתקשה בזה ולא תירץ כלום עיי"ש:

ולפי הנראה מצות הפרשה שייך רק היכא דהדבר אסור וההפרשה מועלת להתיר האיסור כגון בתרומות ומעשרות ובחלה ובפ"ח להסוברים דאסור קודם פדיון, אבל היכא דאין הדבר אסור לא שייך ענין הפרשה כלל, וכן מבואר בתוס' ב"ק (ס"ו.) ד"ה עד שצבעו שכתבו בזה"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכה בו הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכה בו, אבל הפרשת ראשית הגז אינו כלום וכאילו לא הפרישו עיי"ש, הרי דבראשית הגז כיון שאין ההפרשה פועלת כלל דהא אף קודם הפרשה מיתר דאינה טובלת, לא שייך שם ענין הפרשה כלל, וה"ה לפט"ח להסובר דמותר בהנאה:

וזהו מה דאמרי' כאן דהא דמפריש טלה מספק ע"כ ר"י הוא דס"ל פ"ח אסור בהנאה, אבל לר"ש דמותר בהנאה לא שייך הפרשה לא להתיר ולא למצוה כיון שאינו מתיר כלל ממילא אין בהפרשה מצוה כלל רק בנתינה, והא דאמרי' למ"ל לאפרושי לאפקועי איסורא מיני', באמת הוי מצי למימר בשביל מצות הפרשה אלא כיון דהא בהא תליא, נקיט לאפקועי איסורא, דאם אינו בא לאפקועי איסורא ממילא אף מצו' ליכא בהפרשה אלא בנתינה:

עוד ראיתי בריט"א שעמד בביאור דברי התוס' כאן אמאי אינו חייב לערוף מספק בשביל ספק מצוה, והעלה דהא דקיי"ל בספק מצוה דצריך לעשותה מספק היינו רק היכא דליכא הפסד ממון, משא"כ בעריפה דאיכא הפסד ממון, כמו שאינו חייב ליתן לכהן מספק כ"כ אינו חייב לערוף מספק עיי"ש, אך עי' ר"ן נדרים (ד"ז.) בשם רמב"ן ורשב"א דבספק פאה וצדקה אזלי' לחומרא דהוי ספיקא דאיסורא, ואף דהר"ן שם הקשה מספק לקט, עי' אבני נזר יו"ד סי' שט"ז שמיישב קו' הר"ן, הרי דבספק מצוה אפי' איכא הפסד ממון אזלי' לחומרא, וכן מבואר להדיא ברש"י מכלתין (מ"ב.) ד"ה סמי שכתב אבל טומטם נערך ולחומרא נערך כזכר, עיי"ש הרי דעל ספק מצוה חייב להוציא ממון אם היא מצוה שבין אדם למקום, והא דבמצו' שבין אדם לחברו פטור מספק, התם הטעם משום דחברו מחויב לומר לא בעינא משום ספק גזל כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שמ"ב עיי"ש:

(שם) בגמ' יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר, י"ל דהראי' מדהקפידה עליו תורה בשה כך הוא, דאי לאו דקבע הכתוב הפדיון בשה רק בשויא הי' אפשר לומר דעיקר הפדיון אינו להפקיע האיסור רק משום מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקיבה וכמו ראשית הגז שהם מת"כ ואינם טובלין, אך אם איתא דהקפידה התורה העיקר על הנתינה הי' בדין שיהי' הפדיון דבר קצוב בשויא, ומדחזי' דיכול לפדות בשה כל שהו מוכרח שאין עיקר הקפידא הנתינה אלא איסור יש עליו שאינו נפקע רק בשה, ומסתמא יש איזה סוד כמים בזה דרק שה יכול להפקיעו, והא דמועיל פדיון בשוי' הוא מצד קו"ח ולא אמרו שה להחמיר עליו אלא להקל עליו, והוא ג"כ ענין שה, ודמיא למש"כ הב"י או"ח סי' קנ"ט בשם רשב"א אהא דמברכין על טבילת ידים ברכת על נט"י משום דיש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה אנו מטבילין וה"ה בזה:

(שם) תוד"ה ותנן, כתבו לחלק בין קדושי אשה לחלה ועיר הנדחת וחסימה, והנה החילוק שבין קדושי אשה לחלה מובן שפיר, דלגבי קדושין בעי' רק שתקבל ממנו כסף או שוה כסף והכא קיבלה שו' כסף, כדאמרי' בגמ' אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י ועולה ואוכלתו בירושלים דהרי המע"ש שו' אף כאן לקנותו כדי להוליכו לירושלים, אלא דאם הי' אפשר לאוכלו כאן הי' שוה יותר, וע"כ אם אחר נכיון דמי ההוצאות ישאר שו"פ שפיר מקודשת, וזה מועיל אף להסוברים דקדושין דמיא להקדש דאין לך בו אלא מקומו ושעתו, וכמש"כ הריטב"א בקדושין (נ"ג:

) עיי"ש, וכל זה גבי קדושין דסגי במה שהוא ממון שלו, משא"כ לענין חלה דכתיב ראשית עריסותיכם בעי' שהעיסה תהי' שלו, ולא סגי במה שהוא ממון שלו, וחוץ לירושלים לא נחשב עיסה שלו כיון שאין לו בה היתר אכילה, ומה שהעיסה שוה למכור כאן כדי להוליכה לירושלים לאו כלום הוא, דאין עלי' כאן תורת עיסה רק תורת ממון, (עי' בפיה"מ להרמב"ם פ' לולב הגזול שכתב דאתרוג של תרומה טמאה פסול משום דלאו פרי הוא, ולכאורה קשה הא בגמ' מפורש הטעם מדכתיב לכם וכיון שאין בו היתר אכילה ל"ח לכם, אך הוא הדבר דאי לאו דכתיב פרי הי' נחשב לכם אעפ"י שאינו ראוי לאכילה כיון שהוא ראוי להסיק תחת תבשילו הרי הוא ממון שלו, אך מדכתיב לשון פרי ע"כ לא סגי במה שהוא ממון שלו אלא בעי' שיהי' פרי שלו וכשאינו ראוי לאכילה הרי אינו יכיל להשתמש בו תורת פרי רק תורת ממון [ומיושב בזה קו' התוס' שם (ל"ה.) ד"ה לפי] וה"ה כאן גבי חלה דכתיב עריסותיכם צריך שתהי' עיסה שלו וכיון שאינו ראוי כאן לאכילה אין עלי' כאן רק תורת ממון ולא תורת עיסה] וכיון שבשעת לישה היתה פטורה שוב אינה מתחייבת במה שהכניסה אח"כ לירושלים, וכן לענין לאו דלא תחסום כיון דבעי' דישה הראוי' לו ודישה זו אינה ראוי' לו כאן אינו עובר בלא תחסום, אבל הא דלא חשוב שללה לענין עיר הנדחת בזה יש מקום עיון, הא גם כאן סגי בתורת ממון ומ"ש מקדושי אשה ועי' רש"י תמורה (ד"ח.) ד"ה פרט לכסף מע"ש ומש"כ בחי' שם]:

אך י"ל כך דהנה בסנהדרין (קי"א:

) תנן נכסי רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין, ואמר עלה רב חסדא ובנקבצין בתוכה פירש"י שיכול לקבצם לתוך העיר בו ביום ודוקא כשהיו כבר בתוכה אלא שעכשיו הם מופקדין בעיר אחרת, אבל לא היו מעולם בתוכה לא קרינן בי' שללה עיי"ש, והנה עיסה של מע"ש השוה סלע בירושלים וכאן היא שוה רק חצי סלע מפני שצריך להוציא עלי' הוצאות חצי סלע כדי להוליכה לירושלים, אם היא בעיר הנדחת נחשב כאילו יש לו נכסים של חצי סלע כאן ושל חצי סלע בירושלים דהרי אם יבוא למוכרה כאן לא יתנו לו רק חצי סלע רק שאם יוליכנה לירושלים היא שוה עוד חצי סלע, וא"כ אין חיוב לאבד עיסה הלזו דאם יאבדה הרי הוא מאבד גם את החלק שבירושלים ואנן קימ"ל דנכסי רשעים שבעיר אחרת אינן נאבדין:

ולא דמי לעיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת דאמרי' בגמ' עיסה כמאן דפליגא דמיא,