ראשית בכורים (בכורות) נא

עובר על איסור צעב"ח וב"ת בכדי, ואין לומר דמחמת ספק חשוב לצורך, דהא מבואר בזבחים (ע"ד:

) דמספק אסור לסמוך, ואיסור סמיכה שלא לצורך הוא משום עבודה בקדשים, ואם איתא דמספק חשוב צורך יסמכו כולם, ואף שיש לדחות דשאני התם דאם יסמכו שניהם ודאי אחד סומך שלא כדין:

אך כן מפורש בתוס' חולין (פ"ד:

) דאסור להוציא שופר עבור טומטם ואין להתיר מטעם מתוך וכו' דשמא אשה הוא ואין כאן צורך היום כלל עיי"ש הרי דבשביל ספק מצוה לא נחשב צורך היום:

אך בתוס' כתובות (ד"ז.) מבואר להיפוך מדכ' דאף מצוה דרבנן נחשב צורך היום קצת, ומה"ט הי' בדין להתיר שרפת חמץ ביו"ט אף שכבר ביטל אי לאו משום איסור מוקצה עיי"ש, וא"כ כ"ש לספיקא דאורייתא דהוי צורך טפי מודאי דרבנן כדמבואר בסוף ר"ה (ל"ד:

) ספק תוקעין וודאי מברכין הולכין למקום שספק תוקעין:

אך יש לחלק קצת בין הנושאים ואכמ"ל כי בנוגע לנ"ד לפענ"ד לא נחשב צורך כלל, אפי' אם נתפוס דבעלמא מחמת ספק נחשב לצורך, [ועי' בחידושי לק' (י"ח) בתוס' ד"ה אפשר הבאתי כן בשם הגאון מפלאצק ז"ל דפשיטא לי' דמחמת ספק איכא בל תשחית, וכן מבואר ברמב"ם פ"ד מה' עכו"ם הל' י"א שפסק עיסה חצי' של עיר הנידחת וחצי' של עיר אחרת מותרת מפני שאפשר לחלקה, והוא מהש"ס סנהדרין (קי"ב), ועי' בשאג"א סי' פ"ט שהכריח דר"ח דס"ל שם כן אית לי' יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה, י"ל דחלק שביד עיר אחרת לאחר חלוקה הוא של עיה"נ, והקשה להרמב"ם דפסק בעלמא בדאו' אין ברירה האיך פסק כאן להך דר"ח, עיי"ש שהניח בצ"ע, ואי נימא דמחמת ספק איכא בל תשחית אתי שפיר, דהנה מה דפסק הרמב"ם בדאו' אין ברירה הוא משום דספדא"ו לחומרא כדמבואר בה' גירושין ובר"ן פ' כל הגט, וכאן אי אפשר להחמיר להצריך שרפה דשמא אי"צ שרפה ואיכא בל תשחית, ואף דלצורך מותר ספק לא חשוב צורך,] והטעם בזה דבאמת עריפה אף שהוא מצוה לדעת הרמב"ם מ"מ איסור ג"כ יש בה דאם אינו רוצה לפדותו או שאין לו במה לפדות אכתי יש לו עצה ליתן החמור לכהן שהכהן יפדנו, ולר"ש דס"ל פ"ח אינו אסור בהנאה אולי לא יתחייב הכהן לפדותו כלל [עי' פסקי מהרא"י סי' רל"ה אי מהני נתינת פט"ח לכהן, אך הוא קאי אליבא דהילכתא דקימ"ל כר"י וא"כ הכהן צריך לפדותו כדי לאפקועה איסורא, משא"כ הכא דאזלי' אליבא דר"ש שאינו אסור קודם פדיון אפשר דיכול ליתנו לכהן והכהן יעכבנו לעצמו דהא חולין הוא, וכן מוכח מהא דאמרי' לק' (ד"י:

) דהא דעורפין אותו ודלאחר עריפה אסור אליבא דר"ש משום דהוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו, משמע דהכהן לא יתחייב לעורפו כשנותן לו החמור דהא אצלו לא שייך טעם זה] וא"כ כשערפו חוץ מזה שעובר על איסור צעב"ח וב"ת עוד מפסיד ממון כהן, אלא שכך גזרה התורה שאם אינו פודהו ואינו נותנו לכהן יתחייב לערפו ומקיים בזה מצות עריפה אף שעושה איסור ג"כ, [ודמיא לתוס' ב"ק (צ"א:

) לענין נזיר חוטא], וא"כ גבי ספק פט"ח שאינו חייב לתת לכהן משום דהממע"ה, אין לומר שיהי' חייב לערפו משום ספק מצוה דבאמת אינו רוצה לעשות איסור של צעב"ח וב"ת כשיערפנו, מאי אמרת כיון דהוי צורך ספק מצוה ליכא איסור, זה אינו דהא יכול ליתנו לכהן ולא יתחייב לערפו, ונמצא שאין בעריפה צורך כלל:

ונמצא דפטור משתיהן מעריפה ומנתינה לכהן, דאם נאמר לו שיתנו לכהן יטעון יביא ראי' שהוא בכור, ואם נאמר לו לערפו אם הוא באמת בכור הרי מוטב לו לתתו לכהן מלערפו ולעשות איסור, דדוקא בודאי בכור כשאינו רוצה ליתנו לכהן אז בע"כ מוכרח לקיים מצות עריפה אף דיש בה קצת איסור, משא"כ בספק שאם הי' יודע שמחויב הרי רוצה ליתנו לכהן ולא לעשות איסור, רק שאין יכולין לכופו ליתנו לכהן בשביל הספק, אבל עכ"פ לערפו ג"כ אין אנו יכולים להכריחו, מפני שיכול לטעון אינו רוצה לעשות איסור:

ועי' דוגמא לזה באו"ח סי' תמ"ו ובשו"ע הרב שם ס"ה דאסור לשרוף החמץ במקומו ולא אמרי' בזה מתוך כיון שמה"ת אפשר לקיים המצוה בלי חילול יו"ט היינו להשליכה לנהר וכו' עייש"ה, ואף דבפועל לא ישליכנה לנהר דהא חכמים אסרוהו משום מוקצה והעמידו דבריהם בשוא"ת, וא"כ תחשב השרפה צורך היום, אע"כ כיון דמה"ת יש עצה אף שבפועל לא יוכל לקיימה לא נחשב צורך, וה"ה בזה דהעריפה לא נחשב לצורך כיון דיש עצה ליתן לכהן אף שבפועל אינו נותן, זהו מפני שאינו מחויב ליתן, והא דאינו מחויב ליתן מספק הוא משום דכיון דגבי כהנים הוי ספק גזל מחויבין לומר לא בעינא כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שמ"ב, נמצא דאין בעריפה שום צורך דצורך העריפה הוא רק כשמחויב ואינו רוצה לקיים משא"כ בזה:

או י"ל לפי"מ דתני לוי לקמן (ד"י:

) הוא הפסיד ממון של כהן לפיכך יופסד ממונו הרי דזהו טעם מצות עריפה מפני שלא רצה לפדותו והפסיד לכהן, ואפשר דאף לדעת הרמב"ם דעריפה מצוה הוא מ"מ זהו טעם המצוה, וכ"ש לר"ש דאזלי' כאן אליבי' דדריש טעמא דקרא, וא"כ אין עריפה שייך רק היכא דחייב ליתן לכהן ואינו נותן, משא"כ הכא דהוי ספק ואינו חייב ליתן כמו בכל ספק ממון שוב אין כאן מקום למצות עריפה דלמ"ל לקונסו הרי כדין עשה, שוב ראיתי כן במנח"ח מצוה פ"ג עיי"ש:

אמנם אכתי קשה האיך הוכיח הש"ס מהא דמפריש טלה מספק ע"כ כר"י דס"ל פ"ח אסור אינו פודהו, והוקשה להם מ"מ יצטרך לפדות בשביל ספק מצוה, דאם לא יתחייב לערפו מספק, ע"ז תירצו דכשם שאינו נותן מספק כך אינו עורף מספק:

אמנם זהו רק לר"ש דהמצו' לדידי' אינה הפדי' רק הנתינה, וכמש"כ דכל היכא דליכא איסור לא שייך הפרשה, וא"כ אליבא דר"ש הא דכתיב אם לא תפדה וערפתו פירושו אם לא תתן, וא"כ היכא דליכא חיוב ליתן ליכא חיוב לערוף, משא"כ אליבא דר"י כיון דפ"ח אסור בהנאה ההפרשה עיקר המצו', ואם לא תפדה הפירוש אם לא תפריש הפדיון, והעריפה באה תמורת הפדיון שהוא ההפרשה, א"כ גבי ספק כיון שחייב להפריש, אם לא מפריש מחויב לערוף, וא"כ התוס' והרמב"ם לא פליגי, ומה שקשה בלשון הרמב"ם שם, שהקדים עריפה לפדי' היפוך המפורש בפסוק עי' בדברינו לקמן (י"ב) מה שאכתוב בזה אי"ה, ע"כ הגה"ה: