ראשית בכורים (בכורות) נ

וכיון דלעצמו למ"ל לאפרושי ודחק מטעם זה לאוקמי מתני' כר"י:

והנלפענ"ד הקלושה בזה דהפרשה שייך רק באחד מב' אופנים או היכא דבא להתיר האיסור כמו בפ"ח אליבא דר"י, או היכא דהוי צורך נתינה, כמו גבי כהן שיש לו בן חלל דמחויב לפדותו בתורת ודאי, ובשעה שמפריש החמש סלעים זכו בו כל השבט כהנים אלא כיון דהתורה זכתה להאב בהטובת הנאה לברר הנתינה לכל כהן שירצה, וע"כ כשהוא בעצמו כהן יכול ליקח לעצמו, אבל לעולם נתקיימה בזה מצות נתינה, כלומר דאף דלא שייך נתינה לעצמו דהרי לא נתרוקן הדבר מרשות לרשות, אך כיון דע"י הפרשה זכו בו כל השבט נמצא שאז יצאו החמש סלעים מרשותו ואין לו בהם אלא טוה"נ, וקיי"ל טוה"נ אינו ממין היינו שגוף הדבר אינו שלו אלא שזכתה לו תורה זכות זה שיכול לברר ליתן לכל כהן שירצה, וכשמקבל אח"כ עבור עצמו נחשב שמקבל דבר חדש שלא היתה מתחילה שלו:

ועי' תשו' הרשב"א ח"א סי' ח"י שכתב דהא דאין מברכין על מת"כ משום שאינו נותן משלי כלים, שהתורה זכתה לכהן ומשלחן גבוה קא זכי, והא דמברכין על פדיון הבן אינו על הנתינה רק על גוף הפדיון עייש"ה, הרי דבשעת הפדיון חשוב שלו ולא בשעת הנתינה, וע"כ היינו טעמא משום דע"י הפדיון זכו בו כל השבט משלחן גבוה, ושוב אינו נותן משלו, וכיון דשייך גם שם ענין נתינה שפיר צריך להפריש, היינו לפדותו ולזכות אח"כ בעצמו דזה הוי פדיון גמור, משא"כ גבי ספק פט"ח כיון שאין שם נתינה למה מפריש הרי ההפרשה פעולה לבטלה, אע"כ דאתיא כר"י דס"ל פט"ח אסור בהנאה ומועלת ההפרשה להפקיע האיסור:

ובזה אתי שפיר הא דביו"ד סי' ש"ה סי"ג פסק המחבר דמי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור דהמוציא מחברו עליו הראי' ולא כתב דמפריש מספק, ושם בסי"ט גבי כהן שיש לו בן חלל פסק דמפריש הפדיון ומעכבו לעצמו, ולכאורה אמאי לא יפריש גם מספק, אך הוא הדבר דבספק אין הפרשה פועלת כלל דהרי אין כאן נתינה, משא"כ בכהן שיש לו בן חלל דחשוב נתינה ג"כ, ואפי' כשמת האב והבן פודה עצמו מ"מ כיון שמת האב לאחר ל' כבר זכה בזכות הפדיון ויורש הבן אותו הזכות, כדאמרי' בגמ' דמצי א"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי', ועי' רדב"ז ח"א סי' תצ"ו:

(שם) בגמ', אמר עולא יש לך דבר שצריך פדי' ומותר, ולא והרי בכור אדם שצריך פדי' ומותר, לכאורה אינו מובן האיך רצה להוכיח מהא דבכור אדם מותר, הרי באדם לא שייך כלל ענין איסור ליהנות בו, דהא כהנים ודאי קדושים הם ואינו מועיל פדיון לקדושתן ואעפי"כ מותר ליהנות ממעשה ידיהם, משא"כ בפט"ח אם איתא דקדושה יש בו ודאי אסור בהנאה ככל הקדשים שאסור ליהנות בהם, וכן קשה לפי האיבעית אימא דר"י ור"ש בהאי קרא קמפלגי ודכ"ע שורך למעוטי בכור אדם, הרי דאי לאו דגלי קרא הי' בכור אדם אסור בהנאה, וא"כ בכהן דליכא קרא להתירו מנלן דמותר ליהנות ממנו, ואף דאיתא בירושלמי המשמש בכהונה מעל כבר הקשה בהגהת מיימוני פ"ג מהל' עבדים, מהא דאין ע"ע כהן נרצע משמע דנמכר, ובסמ"ג תירץ דבשכר שרי עי' מלמ"ל שם, ואם איתא דאסור ליהנות ממעשה ידיו האיך מותר בשכר עי' גיטין י"ב בסוגיא דמקדיש מעשה ידי עבדו] אע"כ הא דאיתא בירושלמי הוא מדרבנן משום כבודו ולא מחמת קדושתו, אבל מצד עיקר הדין שרי בהנאה, וקשה כנ"ל האיך ס"ד בבכור לאסור אי לאו דגלי קרא, ובמה עדיפא קדושתו מקדושת כהן:

והנלפענ"ד בזה עפימש"כ בפי' ר"ג לק' (מ"ג.) דכהן אין קדושתו מרחם ולא דמי לבכור, ואמרתי לפרש משום דמחוסר בגדים פסול לעבודה כמו זר דבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וע"כ שם דמיירי לענין קדושת קרבנות וכיוצא בו באדם קדושת עבודה לא נחשב קדושת כהן קדושה מרחם, דהכהן עצמו בלי בגדים אין לו מעלת קדושה הלזו והבגדים פועלים שינוי בגופו וכאילו אינו איש זה לגמרי עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן דכהן מותר ליהנות ממנו משום דקדושתו לעבודה אינו אלא בשעה שלבוש הבגדים, משא"כ בבכור שראוי לעבודה בלי בגדי כהונה ואינו צריך בגדים מיוחדים לעבודה, ולא מבעיא לדעה אחת שבתוס' קדושין (ל"ו:

) ד"ה הקבלות דכיון שלא נצטוו בבג"כ לא הוי מחוסרי בגדים, אלא אפי' לפי"מ שתרצו שם שלבשו הבגדים ומבואר דבג"כ הם צורך עבודה ולא צורך כהונה, מ"מ זהו דוקא לאחר שנתקדש אהרן אבל בשעה ששמשו הבכורים אז לא הי' צריכין בג"כ כלל ולא הי' מועיל כמבואר בשיטמ"ק לעיל ד"ד:

אהא דבמה שמש משה כל ז' ימי המלואים עיי"ש, וכיון שקדושתן לעבודה הוא קדושה עצמיית ע"כ ס"ד דאסור להנות מהן אי לאו דגלי קרא, משא"כ בכהנים כנ"ל:

עי' השמטה וא"ת לפי"ז יהי' אסור ליהנות מכהנים בשעה שמלובשין בגדי כהונה, דהרי אז נשלמה קדושתן לענין עבודה, זה אינו כיון דמ"מ מצד עצם גופם אין בהם קדושה זו, רק בצירוף הבגדים, ובשעה שבא להשתמש בהם וליהנות מהם אז נחשב כמי שאינו לבוש בג"כ כיון דאז אי"צ בג"כ, אדרבא יש איסור בלבישתן, ע"כ אינם מוסיפין אז שום מעלה בקדושת כהונה, ועי' דוגמא לזה ברש"י שבת (ד"ח.) ד"ה שדי נופו ובמהרש"א שם ודו"ק:

(שם) תוד"ה לאפקועה לאיסורא, דלפוטרו ממצות עריפה לא הי' צריך מספק להפריש כמו שאינו נותן לכהן מספק כ"כ אינו ערפו מספק, הנה ליתן לכהן מספק אינו צריך דהממע"ה, אבל לערוף דהוא מצוה לדעת הרמב"ם, וכן נראה מלשון התוס' כאן אמאי לא יתחייב מספק כמו בכל ספק מצו' דאורייתא דחייב לעשות מספק:

*) אך י"ל דלערוף מספק אסור כיון דבעריפה איכא איסור צעב"ח ובל תשחית, רק דהיכא דאיכא מצו' לערוף לא שייך הני איסורא דלצורך הותר איסור צעב"ח וב"ת כמש"כ הט"ז יו"ד סי' קט"ז, ולא גרע צורך מצוה מצורך רשות, אבל היכא דהוי ספק אם חייב לערוף אז אסור לערוף דשמא לאו מצוה הוא ונמצא *) הגה"ה עי' רמב"ם בפי"ב מהל' בכורים דבספק חייב לערוף, ולכאורה פליג על התוס', אך י"ל דלא פליגי דהתוס' קאי על מה דאמרי' דהפדי' היא רק לאפקועי לאיסורא הילכך לר"ש דס"ל שאינו אסור