ראשית בכורים (בכורות) מח

כמו שאויר אינו חוצץ. וא"כ כל זה רק היכא שבלעדו ג"כ הי' יכול לצאת, משא"כ בהוציאתו אחותו שהיא סייעה ביציאתו, ואלמלי היא לא הי' יוצא עכשיו, ע"כ אין לומר דחשובה כמי שאינה, דהא בלעדה לא הי' אפשר שיצא הילכך הוי חציצה:

באו"ד, וא"ת דמוקי מתני' כריוה"ג דאפשר לצמצם ואפי"ה אינו נותן כי אם טלה אחד לכהן אמאי לא אמר כל שאינו בזא"ז בב"א אינו, וי"ל דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה אבל קדושה הבאה מאלי' לא אמר הכי, ואע"ג דשייך למימר הי מינייהו מייתת הי מפקית:

לכאורה אינו מובן החילוק, ונלפענ"ד לבאר דסברת כל שאינו בזא"ז בב"א אינו, היא משום דא"א לומר שאחת תחול ולא השנית משום דהי מינייהו מפקית, ע"כ מוכרחין לומר או שיחולו שניהם או שלא יחולו שניהם, ע"כ היכא דאפשר שיחולו שניהם אז שניהם חלין והיכא דא"א שניהם אינם חלין, כדמבואר בתוס' רי"ד קדושין (נ"א:

) ובריטב"א שם, וע"כ במקדש ב' אחיות כאחת כיון שא"א שיהי' שתיהן מקודשת דהוי קדושין שאין מסורין לביאה, ובו אי אינן מסורין לביאה כ"ע מודו כמוש"כ הרשב"א שם, ע"כ שתיהן אינן מקודשות, וכן בכל כיוצא בזה, אבל בפטר חמור שיצאו שניהם כאחד באמת אפשר שיתקדשו שתיהן דהא בבהמה טהורה דינא הכי דשניהם קדושים דשניהם פטרו את הרחם, אלא דבפט"ח מיעט רחמנא מקרא ״דהזכרים״ דאין שניהם קדושים, וא"כ המיעוט הי' רק לענין דאין שניהם קדושים אבל עכ"פ אחד מהם קדוש, ואי משום הי מינייהו מפקית הלא הכא אינו צריך לעשות הפעולה בגוף הפט"ח רק לפדותו בטלה ובטלה אחד פודה את הבכור בכל מקום שהוא, ולא דמי לשתי אחיות דהתם צריך לעשות מעשה בגוף האשה, וכל שאינו ידוע איזה היא לא יצויר שיעשה המעשה, דעל כל אחת יש להסתפק שמא היא אחות אשתו, משא"כ הכא דאין צריך לעשות מעשה בגוף הפט"ח רק לפדותו, והפדיון הוא חוץ לגופו, הילכך פודהו בטלה בכל מקום שהוא:

וחילוק זה מבואר בירושלמי פ"ב דקדושין ה"ו דגבי חטאת המזבח בורר לו חלקו משא"כ בק"פ שאין הפסח בא אלא לאכילת בשר עייש"ה ודו"ק] וזהו שכתבו התוס' דלא שייך כל שאינו בזא"ז אלא בדבר התלוי במעשה אבל קדושה הבאה מאלי' לא אמר הכי ואע"ג דשייך הי מינייהו מפקית, כלומר דאף הכא אם היו באין לדון על הפ"ח איזהו הקדוש הי' שייך לומר הי מינייהו מפקית, אך בכאן אין צריכין לדון כלל מי הוא הקדוש רק דפודה את הקדוש בכל מקום שהוא, וא"כ שפיר י"ל דאחד הוא קדוש בכל מקום שהוא:

ועוד י"ל דהנה בשוחט את התודה על שמונים חלות אמרי' במנחות (ע"ח:

) ובכ"ד הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשי, לא יקדשו ארבעים אא"כ קדשי שמונים לא קדשי כי פליגי בסתמא עיי"ש, והנה כאן דמי ליקדשו ארבעים מתוך שמונים, דכמו דשם אמר שיקדשו ארבעים מתוך שמונים רק דלא בירר איזה ארבעים, כ"כ הכא רחמנא אמר שיתקדש בכור אחד מן השנים, ולפי"ז יתפרשו דברי התוס' כך, דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה היינו היכא שגוף המעשה גורמת כגון אם היתה, פעולת הלידה גורמת הקדושה, והלידה היתה בשניהם כאחד אז הי' בהכרח שיתקדשו שניהם או שלא יתקדשו שניהם, אבל באמת אינו כן, דמצד הלידה הי' בדין ששניהם יתקדשו כמו בבכור בהמה טהורה, אלא דמיעט רחמנא הזכרים שאין שניהם קדושים אלא אחד כנ"ל, ע"כ נחשב שהקדושה באה מן השמים על אחד מהם, והוי כמפרש יקדש אחד מתוך השנים וכמפרש ליקדשו ארבעים מתוך שמונים:

אך יש לשדות בה נרגא לפי"מ שדן הרי"ט אלגאזי בפרקין אות ד' דבפט"ח בעי' עולה לעריפה, וכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', וא"כ כאן שלא נודע מי הוא הקדוש הרי א"א לקיים מצות עריפה דהעריפה הוא מעשה בגופו וא"כ האיך אפשר לפדות, ולא דמיא לשאר ספיקות שהם במציאות דאפשר שיתבררו אם יבוא אלי' ויאמר שזהו הבכור, ונחשב עולה לעריפה כדאמרי' ביבמות (מ"ב:

) גבי ספק שקידש אחת מב' אחיות כיון דאם יבוא אלי' ויאמר בת חליצה ויבום היא, משא"כ בזה דלא שייך אם יבוא אלי' ויאמר כמובן:

וא"ת דחשוב עולה לעריפה דאפשר לערוף שניהם מספק, הא ליתא חדא דמספק אסור לערוף משום צעב"ח ובל תשחית כמו שיתבאר בדברינו לקמן אי"ה, ועוד הא בש"ס ב"ב שם מקשה מכדי הני פסוקי נינהו ליקרי. משום דמיחזי כשיקרא וכתיב מדבר שקר תרחק עיי"ש, הרי דאף דלקרות בתורה מותר כל היום מ"מ כשקורא בתורת חיוב, ובאמת אינו מחויב אסור משום דמיחזי כשיקרא, וא"כ ה"ה כשאינו חייב לערוף והוא עורפו בתורת חיוב אסור מה"ט:

אמנם יש לחלק דמיחזי כשיקרא לא שייך רק בדיבור ולא במעשה דמדבר שקר תרחק ילפי' לה ודבר היינו דיבור כדמבואר בכמה מקומות בש"ס, ועי' חוו"ד סי' ק"י שפירש כן הא דבסכק אם קרא ק"ש אינו חוזר וקורא להם ברים דק"ש דרבנן משום דאינו רשאי לקרות בתורת חיוב משום דמיחזי כשיקרא, אך לעשות מצוה מספק רשאי עיי"ש, ועי' בחידושי לגיטין (ד"ו:

) לענין שרטוט, ובחידושי יבמות (ד"ג.) גבי לחלוץ מאי קעביד מש"כ בזה בס"ד, אך אפי' אי נימא דלערוף בתורת חיוב לא שייך לאסור משום מיחזי כשיקרא אכתי יש לאסור משום צעב"ח ובל תשחית כיון שהוא ספק אצלו הוי שלא לצורך, וא"כ אינו ראוי לעריפה, ואי נימא דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי' אף לפדות א"א:

אך י"ל דאף אי בעלמא בעי' עולה לעריפה מ"מ כאן לא בעי' כיון דגזיה"כ הוא דבכה"ג אחד קדוש, ובכה"ג א"א לערוף, החיוב מתחילה הי' על פדי' גרידא, ודמיא לגר שמביא ואינו קורא ואין הקריאה מעכבת בו, דמעיקרא כי מייתי ע"מ שלא לקרות מייתי, כמש"כ הרשב"ם ב"ב (פ"א:

) עיי"ש, ודוקא היכא שאינו יכול לקרות מחמת ספיקא דדינא אז הקריאה מעכבת דאפשר שהוא מחויב משום שהדין הוא כמ"ד דחייב ובפועל אינו יכול לקרות בו הקריאה מעכבת, משא"כ בזה דאינו מחויב כלל בקריאה עיקר חיובו הוא בהבאה בלא קריאה, וכן מצינו בח"ל ועשה שחולצין ואינם מיבמים אף שאינו עולה ליבום מה"ת, מ"מ גזיה"כ הוא דחולצין מקרא דיבמתו, וה"ה בזה כיון דגזיה"כ הוא דהאחד קדוש, חיובו כך הוא בפדי' גרידא ולא בעריפה:

עוד י"ל בביאור דברי התוס' כאן באופן אחר, דהנה בתוס' מנחות (ע"ת:

) גבי ליקדשו ארבעים