ראשית בכורים (בכורות) מז

קמא ממיעוט בתרא, אע"כ משום דמיעוט קמא דקנה אין החיות תלוי בו כלל אין נ"מ האיך נפסק, משא"כ מחצי קנה ולהלן הא דמועיל כשגומר מחציו עד רובו הוא מטעם רובו ככולו, הילכך מזיק מה דשהה במיעוט אחרון כיון שלא נוכל לומר עוד דליהוי כנגמר בכשרות, דזה שייך רק כשלא נגמר כלל משא"כ כשנגמר בפסול, וה"ה בזה דלרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש היינו משעת יציאת רוב אין נ"מ כלל האיך יצא מיעוט קמא, ודו"ק היטב:

(שם) תוד"ה אמר, תימא בפ' בהמה המקשה בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו, י"ל הכא מקצת פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ עכ"ל, ואינו מובן אי מב"מ אינו חוצץ מה בכך שאין מקצתו פנוי:

ואולי י"ל דהנה הרמב"ן פ"ג דמכילתין כתב אהך קושיא דכרכתו אחותו דאף שמב"מ אינו חוצץ, מ"מ בבכור דפטר רחם אמר רחמנא כל דלא נגע ברחם לא קדיש דאם בעי' נגיעה אף מב"מ חוצץ, ור"א פשר דלא בסברא דקושטא קאמר רק דחויא בעלמא קמדחי דמהכא לא תיפשוט עיי"ש, ולפי"ז י"ל דאף התוס' כאן סבירא להו כן דכל היכא דבעי' נגיעה חוצץ אפי' מב"מ, רק דביצא אחיו קודם שיצא זה רובו, באמת רוב הבכור נוגע ברחם דהא נוגע ברחם משלש צדדיו, אלא שהצד הנוגע באחיו אינו נוגע ברחם ואיכא רק מיעוט שאינו נוגע ברחם, ולכאורה נימא בזה רובו ככולו, אך רובו ככולו אפשר דלא אמרי' רק היכא דראוי לכולו, כגון בנזיר שגלח רוב שערו דראוי לגלח כל שערו, וכן בשחיטה שראוי לשחוט כל הסימן בזה אמרי' דכששחט הרוב הוי כאילו שחוט כל הסימן, משא"כ הכא דלא הי' ראוי לנגיעת כל הרחם אין הרוב חשוב ככולו, אך לענין זה שוב מועיל מה שהמיעוט הוא מב"מ ואינו חוצץ, כלומר דאם הי' מועט זה שלא נגע ע"י הפסק דבר שאינו מינו ודאי לא הי' מתקדש כיון דלא שייך רובו ככולו דהא אינו ראוי לנגיעת כולו, אך כיון דהחציצה של המיעוט הוא ע"י מב"מ ואינו חוצץ בעלמא מועיל עכ"פ כאן שיתחשב ראוי לנגיעה, דהא דמב"מ אינו חוצץ היינו שנחשב כאילו נגע אף שלא נגע בפועל, ע"כ היכא דבעי' נגיעה בפועל ממש לא סגי במה שנחשב כאילו נגע, אבל כשהרוב נגע ועל המיעוט בעי' רק שיהי' ראוי לנגיעה ודאי מב"מ אינו חוצץ, דהא במיעוט הלזה לא בעי' נגיעה ממש:

ולפי"ז מובן היטב מה שחילקו התוס' בין כרכתו אחותו מכל צד להיכא דמקצת פנוי כמו הכא שבצד אחד לא נגע, דבכרכתו אחותו כיון שלא נגע כלל לא מהני מה שהוא מב"מ דהיכא דבעי' נגיעה אף מב"מ חוצץ, משא"כ הכא דנגע הרחם ברובו רק דבמקצתו מפסיק אחיו, זה אינו מזיק דעל מקצת זה בעי' רק ראוי לנגיעה ולא נגיעה ממש, ומב"מ ג"כ חשוב ראוי כנ"ל:

ויש להביא סעד לסברא זו מדברי הר"ש פ"ח דמקואות גבי קרצה שפתותי' כאילו לא טבלה שפי' בלשון ראשון שהדביקה שפתותי' ולא נכנסו המים בפי' וביה"ס בעי' ראוי לביאת מים, ובלשון שני פירש דמיירי שדחקה שפתותי' ביותר, ולכאורה אינו מובן החילוק בין ב' הלשונות דאם בהדביקה שפתי' ג"כ אין המים יכולין לכנוס לפי' היינו כפי' השני:

אך לפי הנ"ל י"ל דזהו החילוק דללשון ראשון אף אם לא דחקתן ביותר והמים נוגעין בשפתי' במקומות המגולין מ"מ לא מהני משום שאין ראוין לכנוס לתוך פי', וללשון הב' אין קפידא במה שאין המים יכולין לכנוס לתוך הפה כיון דשם בעי' רק ראוי לביאת מים מב"מ אינו חוצץ וזה חשוב מב"מ, אבל אם דחקה שפתותי' ביותר דאז מקומות המגולין שבשפתותי' נתכסו זה בזה, אף מב"מ חוצץ דבזה בעי' נגיעה ממש, ובזה אתי שפיר מש"כ הפ"ת יו"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ג בשם ח"ד כ"י דאם קרצה שיני' לא הוי חציצה, ולכאורה מ"ש משפתי', אך לפי הנ"ל ניחא דשיני' הוי ביה"ס כבש"ס קדושין (כ"ה.) ובזה מב"מ אינו חוצץ, אך מדברי הר"ש פ"י דמקוואות מ"ה משמע להיפוך עיי"ש ודו"ק]:

והנה מש"כ דהיכא דאינו ראוי לכולו לא אמרי' רובו ככולו, לכאו' אין מקור לזה, אך עי' רש"י חולין (כ"א:

) שכתב דגבי שחיטה כל הסימן הוי מצות שחיטה לכתחילה מה"ת הרי דהיכא דסגי ברובו, לכתחילה מצוה בכולו, ובתוס' נדה (ס"ו.) כתבו דהיכא דגוף הדבר מצוה לכתחילה, הראוי מעכב בדיעבד, וזהו הטעם דכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת דכיון שבילה מצוה לכתחילה, אף שאין גוף הבילה מעכבת מעכב עכ"פ שיהא ראוי לכך, הילכך אף בשחיטה אם לא יהי' ראוי לשחוט כל הסימן לא יתכשר ברובו [עי' אבני נזר יו"ד סי' י'] וא"כ ה"ה כאן דכשלא יהי' ראוי לנגיעת כולו לא יועיל נגיעת רובו:

ואף שבתוס' נדה שם כתבו לחלק בין מצוה למתיר, דבמתיר אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד ומה"ט לא בעי' ביאת מים בביה"ס לכתחילה, וא"כ אף כאן דהנגיעה אינה מצוה רק שבכך מתקדש וכיון שאף ברובו יתקדש למ"ל לכתחילה שיגע בכולו, אטו הנגיעה מצוה הוא, אמנם גוף דין זה דבמתיר היינו בדבר דלאו מצוה אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד לאו כ"ע ס"ל הכי, עי' בתוס' קדושין (כ"ה:

) ד"ה בהמה בשם רשב"ם דהיכא דאפשר לקנות במשיכה שהוא קנין חשוב אינו קונה במסירה, ור"ת הקשה עליו וכי משיכה ומסירה מצות הן שאין לעשות אלא מן המובחר עיי"ש, הרי דלדעת רשב"ם אפי' בדבר שאינו מצוה יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ואף בזה שייך ענין מן המובחר, וכן מבואר בתוס' מנחות (ד"ה:

) ד"ה האיר שכתבו דעד הביאכם אינה אלא למצוה מן המובחר, אף דשם דנין רק לענין מתיר עיי"ש, וא"כ בלתי רחוק לפרש דהתוס' כאן בתירוץ הא' אזלי בשיטה זו דאף בדבר שאינו מצוה שייך לכתחילה:

ואף דכאן לא מיירי בפעולת אדם רק בדבר הבא מאליו, מ"מ י"ל דהקדושה היא מובחרת ומשובחת כשנוגע מכל צד, וא"כ הראוי לנגיעת כולו מעכב כיון דלכתחילה הוא מה"מ שיגע ממש בכולו ודמיא לשחיטה:

ובתירוץ הב' אפשר דס"ל כדעת התוס' נדה הנ"ל דהיכא דליכא מצוה אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד, הילכך יהי' מוכרח לתרץ באופן אחר, דלעולם בפט"ח לא בעי' נגיעת רחם רק חציצה פוסלת, ואחיו הוי מב"מ, משא"כ באחותו דהוי אינו מינו טפי מאחיו:

באו"ד, ועוד י"ל דוקא משום דהוציאתו שסייעה אחותו בהוצאתו הוא דמספקא לן דדילמא הוי חציצה אבל אם לא סייעה להוציאו פשיטא דלא הוי חציצה עכ"ל, לפי הנראה כוונת דבריהם ז"ל כך הוא אפי' אי נימא דאחותו חשובה מינו ואף כאן מב"מ אינו חוצץ מ"מ כיון שסייעה בהוצאתו גרע טפי, דהא דבעלמא מב"מ אינו חוצץ הוא משום דרואין אותו כאילו אינו,