ראשית בכורים (בכורות) מו

אך י"ל דהא דאם ישתוו ב' המינים לאחר זמן חשיבי מעכשיו כמין אחד היינו רק אם דנין על דבר שאינו תלוי בזמן, משא"כ גבי לולב כיון דהמצו' תלוי' בזמן דכל זמנם אינו אלא ז' ימים הללו אינו מועיל כלל מה שלאחר ז' תפקע גם קדושת הלולב ותעשה מב"מ עם העלין שנשרו, דאז אין לנו לדון על הלולב כלל לענין חציצה, ובשעה שיש לנו לדון עליו אינו מב"מ, ול דמי לדשיל"מ דגם לאחר זמן אנו צריכין לדון על היתר אכילתו, משא"כ בלולב דלאחר ז' אין לנו לדון כלל אם הוא חציצה או לא דאז כבר עבר זמן המצוה, [ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שס"ו אות ה' שדן כיו"ב דכל שדנין על הזמן לא מהני מה שראוי לאחר זמן]:

שוב ראיתי באבני נזר יו"ד סי' שע"ג שכ' דלענין מב"מ אינו חוצץ תליא נמי במחלוקת דר"י ורבנן אי אזלי' בתר עצם או בתר איכות עיי"ש ותמצא נחת, ועי' זבחים (כ"ד.) וצריכא דאי אשמעינן כלי דלאו מינא דבשר אבל בהמה דמינא דבשר הוא אימא לא, ואי אשמעי' בהמה דלאו מינא דאדם הוא אבל חברו דאדם אימא לא וברש"י שם):

וכן משמע מדברי הר"ח סוכה (ל"ז.) דגם לענין חציצה אזלי' בתר איכות שפי' הא דכל לנאותו אינו חוצץ משום דמין במינו הוא עיי"ש, והנה הזהב הרי אינו מין הלולב בעצם, רק דבאיכות הם אחד כיון דהזהב הוא מנוי הלולב ובא לשמש את הלולב נחשב כמוהו (כמים ומלח לגבי עיסה בתוס' ביצה (ל"ט.) רק דשם נעשה מב"מ בעצם דבא לתקן את העצם וכאן הוי מב"מ באיכות כיון דבא לתקן את האיכות (ועי' זבחים (ק"ז:

) המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית ריו"ח אמר חייב, ושם בגמ' מלח משלימו לכזית מהו וכו' עייש"ה]:

ולפי דבריו לכאורה קשה מהא דעלין שנשרו חשיבי מב"מ הא לא הוי מב"מ באיכות, ואולי ס"ל דרק סוכה גרידא חל שם שמים עלי' מה"ת אבל שאר חפצי המצוה כגון לולב אינו אסור אלא מדרבנן וכמיש"כ הפרמ"ג יו"ד סי' ק"ח עיי"ש, ולא אזיל בשיטת רש"י הנ"ל, וא"כ הלולב עם העלין שנשרו לא חשיבי ב' מינים באיכות כיון דגם על הלולב לא חל שם שמים מה"ת:

שוב נתתי אל לבי דאף אי אזלי' בתר איכות לענין חציצה אתי שפיר כאן מה דחשיב מב"מ אף דהבכור קודש ואחיו הוא חולין, דהא הקושיא כאן היתה כיון שקודם שיצא רובו יצא אחיו הא חוצץ בינו לבין הרחם, אבל ודאי אם אחר יציאת רובו התחיל אחיו לצאת אין קפידא דהא כבר נתקדש, והנה קודם יציאת רובו לא חלה הקדושה עליו עדיין, וא"כ אז עדיין חשוב מב"מ דבאותה שעה הא אכתי שניהם חול, וכיון דכל זמן דלא יצא רובו לא הי' חציצה דאז אכתי הוי מב"מ, שפי חלה עליו הקדושה, ולאחר יציאת רובו אין קפידא בחציצה, ואף דרב הונא ס"ל בפ' בהמה המקשה (ד"ע:

) למפרע הוא קדוש, וכיון דנתקדש למפרע נמצא דהוי מין בשאינו מינו למפרע, אולי אוקימתא דהכא הוא אליבא דרבה דס"ל מכאן ולהבא היא קדוש, דכן פסק הרא"ש עי' יו"ד סי' שי"ט, ולהרמב"ם דפסק שם כרב הונא אפשר דס"ל כהרמב"ן דהכא דחויא בעלמא הוא, אלא דלהרמב"ן הוא דחויא משום דהיכא דבעי' נגיעה חוצץ אפי' מב"מ, ולהרמב"ם הטעם משום דלא חשוב מב"מ כיון דלמפרע הוא קדוש, אבל להסובר מכאן ולהבא הוא קדוש לא הוי חציצה דכל זמן שלא יצא רובו עדיין לא נתקדש והוי מב"מ (שוב ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' שצ"א שכתב דבזה אף רב הונא מודה דלא נתקדש למפרע כיון דהי' עומד לצאת עם אחיו עייש"ה] ואף דאכתי אינם שוין באיכות אף לרבה, דזה ראוי להיות בכור כשיצא רובו, משא"כ באחיו, אך אם דנין לענין ראוי אף אחיו הי' ראוי, ואם דנין על הקדושה בפועל אף זה עדיין אינו קדוש קודם יציאת רובו:

ולפי"ז מובנים דברי התוס' כאן ד"ה אמר שכתבו דאחותו הוי טפי אינו מינו מאחיו, ולכאורה אינו מובן אמאי חשוב טפי אינו מינו הא גם אחיו אינו קדוש, אך לפי הנ"ל ניחא, דאחיו עכ"פ בר מיקדש בבכורה הוא והי' ראוי להיות קדוש, והבכור בשעה שנוגע בו ג"כ אינו קדוש עדיין רק ראוי להתקדש לאחר שיצא רובו, הילכך בני בקתא חדא נינהו והוי מב"מ ואינו חוצץ, משא"כ באחותו דאינה ראוי' להיות קדוש בבכורה כלל:

ודע דמש"כ דאם לאחר שיצא רובו יצא אחיו אינו חוצץ כיון דכבר נתקדש, מדברי רש"י משמע איפכא שכ' הא קודם שיצא ״כולו״ יצא אחיו, אך ברא"ש כאן מפורש דלאחר שיצא רובו אינו חוצץ עיי"ש, ולפי הנראה מה שפירש"י כולו אינו דוקא ומשמעו רובו:

שוב נתתי אל לבי דאפשר דמה שפירש"י כולו הוא בדיוק ובכוונה, וסבירא לי' אף דבעלמא יצא רובו הרי הוא כילוד ונתקדש, מ"מ כשיצא מיעוט אחרון אח"כ ע"י חציצה בטלה הקדושה, ודמיא לשהי' במיעוט בתרא דאף דכבר נגמרה השחיטה בכשרות בשעה שנשחט רוב, ואם לא ישחוט יותר כשר, מ"מ אם גמר בפסול בטל הכשר שחיטה למפרע, ובחידושי לפ' השוחט כתבתי להסביר משום דלכתחילה צריך שישחוט כל הסימן אלא דקימ"ל רובו ככולו, והנה כשאינו פועל את המיעוט כלל אמרי' כששחט רובו בכשרות נחשב כשוחט כולו בכשרות, ודנין אותה פעולה שנעשה בהרוב כאילו נעשה בכולו, וזה שייך רק כשלא פעל כלל יותר, אבל אם גמר המיעוט בפסול הרי פעל ההיפוך, ע"כ אין לדון כאילו גמר בכשרות, והנה עדיף כשאינו גומר כלל מאילו גומר פסול משום דכשאינו עושה כלל נחשב כאילו עושה באופן המועיל, ודמיא למש"כ התוס' מנחות (י"ח:

) דבלל זר גרע מלא בלל כלל, והתם ג"כ הטעם דכל הראוי לבילה הוא כבלל יפה, משא"כ כשפעל להיפוך ובלל זר שוב א"א לומר דהוי כאילו בלל כהן [ועי' תוס' מגילה (ד"ט.) גבי מקרא שכתבו תרגום דגרע מאילו נחסרו תיבות אלו לגמרי], וה"ה בזה דכשיצא רובו בלי חציצה נחשב כאילו יצא כולו בלי חציצה, אבל כשיצא אח"כ המיעוט ע"י חציצה שוב א"א לומר דהוי כאילו יצא כולו בלי חציצה:

ולכאורה יש סתירה לזה מהך דחולין (ס"ט:

) יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם, לרבה קדוש דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש ורובא דרך רחם נפיק, הרי דאף שהמיעוט הראשון יצא בחציצה היינו שלא בנגיעת רחם מ"מ כיון שהרוב יצא דרך רחם קדוש, אך י"ל דהתם שאני דלרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש בהמיעוט הראשון אין נ"מ איך יצא, דדמיא להי' חצי קנה פגום וגמרו דהשחיטה כשרה, הרי דאין שהי' פוסלת במיעוט קמא דקנה אף דבמיעוט בתרא פוסלת אף בקנה, להפוסל שהי' במיעוט בתרא כדמבואר ביו"ד סי' כ"ג ס"ה עייש"ה, ולכאורה במה גרע מיעוט