ראשית בכורים (בכורות) מד

והנה לשיטת רש"י אתי שפיר דקמ"ל דאף שמקדישן לשם שלמים מספק מ"מ הם שלו כלומר דאף החזה והשוק שלו מספק וימכרם לכהנים, אך התוס' לטעמייהו אזלי דיכול לפדות בשה אחד כמה ספקי פט"ח, וע"כ דהיכא דליכא חיוב נתינה לא חשיבא ההפרשה הקנאה לשבט כהנים וע"כ הוא מעשר ודאי:

והלום ראיתי בשיטמ"ק ב"מ שם שהק' מהא דמפריש עליהן עשרה טלאין הא בשה אחד סגי דפוטר כמה פטרי חמורים, ותו קשה מאי קמ"ל ר"נ מתני' הוא, וי"ל בחד מתרצא חברתה, דס"ד דלא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר שלו כיון דבחד הי' סגי, קמ"ל ר"נ דהרשות בידו להפריש עשרה עייש"ה, ולכאורה אינו מובן כלל מה מפסיד לכהנים הרי מעשר בהמה הוא לבעלים ואי משום זכות ההקרבה הרי גם אלו מקריבן:

לכן נ"ל דהשיטמ"ק ס"ל דאף שהמפריש על ספק פט"ח מעשרן מספק, מ"מ להקריב אינו יכול מספק שמא באמת פט"ח נינהו ונמצא דאינם שלו, ואזיל בשיטת רש"י דע"י ההפרשה זכו בו שבט הכהנים, אלא דבזה פליגי דלרש"י ז"ל אינו יכול להפריש אחד משום דבעי' הפרשה הראוי' לנתינה, והשיטמ"ק ס"ל דלא בעי' ראוי לנתינה, אבל בזה ס"ל כרש"י דע"י הפרשה נקנה לשבט כהנים, וא"כ סד"א שאינו יכול להפריש עשרה טלאים דאם יפריש עשרה הרי לא יוכל להקריב את כולן מחמת ספק וירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, נמצא שאין לכהן כלום, אבל אם יפריש רק אחד השאר יכנסו לדיר עם כבשים אחרים ויהי' לכהן בהם זכות העבודה קמ"ל דרשות בידו להפריש עשרה:

ואף דלשיטת רש"י ז"ל אין הכהנים מפסידים זכות העבוה דהישראל מקדישן לשם שלמים, השיטמ"ק לא אזיל בשיטת רש"י בזה משים דאינו יכול להקדישן לשם שלמים, אי משום דס"ל דאף בכה"ג אין אדם מקדיש דשא"ש דלענין הקדש בעי' שלו ממש כהצד השני שבירושלמי תרומות הנ"ל, או שאינו רשאי לכתחילה להקדישן לשם שלמים משום דמבטל מצות סמיכה ונסכים ומתן ד' מספק, וכדאיתא בפסחים (פ"ט) אימר דקא אמרי' דיעבד לכתחילה נמי בתמי', ורש"י ס"ל דזה שייך רק בק"פ שם דאינו נכון שיעשו רובם שלא כהוגן בשביל אחד כמש"כ התוס' שם ד"ה הני, משא"כ הכא שהוא בעצמו עושה שלא כהוגן מותר לכתחילה כדי שלא יצטרכו לרעות עד שיסתאבו ויהי' חשש שמא יבוא לידי תקלה דגיזה ועבודה:

נמצא לפי"ז ג' שיטות בדבר, לדעת רש"י מקדישן לשם שלמים, ולדעת התוס' מקריבן לשם מעשר, ולדעת השיטמ"ק ירעו עד שיסתאבו:

(שם) תוד"ה מאן וכו', צריך לפרש דנהי דמספק מודה ריוה"ג דאינו נותן לכהן אלא חד טלה, מ"מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו עכ"ל, יש לדקדק לפימש"כ התוס' חולין (כ"ח:

) בשם הרר"ש דאף אי קימ"ל ביד"א אי אפשר לצמצם, אין הפי' דהצימצום הוא מן הנמנע, דאפשר שיזדמן שיהי' בצימצום אלא דמתירין משום דאיכא ב' צדדים להיתר עיי"ש, ולענין זה ודאי אין חילוק בין ביד"א לבידי שמים, דאדרבא ביד"ש משכחת לה טפי שיהי' בצימצום ממש, אלא דמחלוקת ריוה"ג ורבנן הוא רק אם האדם יכול לכוין שהוא מצומצם, אבל גוף הצימצום משכחת לה אליבא דכו"ע, וא"כ לפירושם דהכא מיירי כשלא ראינו בשעה שנולדו, רק דלריוה"ג חוששין שמא נולדו בצימצום אף דלא שכיח, לרבנן נמי נחוש לכך, ובשלמא אי מיירי כאן שראינו הלידה ולפי ראות עינינו הוא בצימצום הי' שפיר חילוק בין ריוה"ג לרבנן, אבל היכא שלא ראינו כשנולד רק דחוששין לצימצום מספק בזה לא פליגי כלל, וא"כ אף לרבנן יתחייב להפריש מספק:

והנלפענ"ד בזה לפי מה שהעיר הרי"ט אלגאזי דגבי פדי' ועריפה י"ל כל שאינו עולה לפדי' אינו עולה לעריפה כדאמרי' גבי יבום וחליצה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וכן להיפוך דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, כדמבואר בתוס' יבמות (מ"ד.), וה"ה דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', וכן משמע קצת לקמן (י"ב:

) לר"א דיליף פט"ח מבכור אדם מה בכור אדם חייב באחריותו אף פ"ח חייב באחריותו, ועי' שיטמ"ק שם שהקשה אמאי לא נילף נמי לענין זה דאפי' מת הבכור יהי' חייב לפדותו כמו בבכור אדם, ותירוצו שם אתי שפיר רק לשיטת הראב"ד דעריפה אינה מצוה, אבל לדעת הרמב"ם דהעריפה מצוה אין תירוצו מספיק עיי"ש, אך אי נימא דכל שאינו בעריפה אינו בפדי' אתי שפיר דכשמת החמור אינו בעריפה אינו ג"כ בפדי':

והנה כל היכא דבעי' ראוי לבילה, כשאינו ראוי מחמת ספק חשוב אינו ראוי, כדמבואר בש"ס ב"ב (פ"א:

) דהקונה שתי אילנות אינו מביא בכורים פני שאינו ראוי לקריאה מחמת ספק, וכן בפסחים (צ"ח:

) גבי חבורה שאבד פסחה ובתוס' שם עיי"ש, אך לענין עולה ליבום אף שאינו ראוי מחמת ספק חשיב עולה ליבום כדמבואר ביבמות (מ"ב:

) גבי ספק שקידש אחת משתי אחיות כיון דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא חשיבא עולה ליבום עיי"ש, וה"ה לענין פדי' אי בעי' עולה לעריפה כשאינו ראוי לעריפה מחמת ספק נחשב עולה לעריפה ויכולין לפדותו:

אך זהו רק בספק שהי' אפשר לעמוד עליו בשעה שנולד כגון בהך דקידש אחת מב' אחיות, אבל אם הספק לא הי' באפשרות לעמוד עליו לעולם לא נחשב עילה לפדי', כמוש"כ באבני נזר חיו"ד סי' כ"ב להוכיח מד' הרשב"א והר"ן בשם ר"י גבי נשבר הגף ספק קודם שחיטה וכו' דאם הספק א"א לעמוד עליו ולעולם לא תאסר משום טרפה חשובה שחיטה ראוי' משא"כ אם הי' יכולין לבדוק קודם שחיטה חשובה אינה ראוי' אם היא טרפה והביא ראי' מסוגיא דתקפו כהן עייש"ה, וה"ה כאן דאם הספק הי' באפשרות לעמוד עליו נחשב שיש בו צד עריפה, וע"כ לריוה"ג דס"ל אפשר לצמצם נחשב עולה לעריפה משא"כ אליבא דרבנן כיון דאפי' עמדו שם בשעה שנולדו לא הי' אפשר לדעת לא נחשב עולה לעריפה, דלערוף מספק אסור משום צעב"ח לדעת התוס' חולין (פ"ד:

) דמספק לא חשוב צורך, ואפי' אי נימא דלענין מלאכה ביו"ט שאני אבל בעלמא מספק נחשב צורך, מ"מ כאן כיון שהספק הוא ע"צ הרחוק דצימצום לא שכיח ודאי אסור לערוף, ועי' מה שאכתוב בזה אי"ה לקמן בתוד"ה לאפקועה, ולא דמי לכל הספקות דשם אף דאינו רשאי לערוף בפועל מת ספק נחשב עכ"פ עולה לעריפה כיון שהספק הי' אפשר לבוא לידי בירור משא"כ בזה כנ"ל:

הנה בילדו ב' זכרים ונקבה כתב הכ"מ דאף הרמב"ם מודה דחוץ מזה שנותן טלה אחד לכהן מפריש