ראשית בכורים (בכורות) מג

דאין אדם פודה בדבר שאינו שלו, מכמה טעמים, חדא כיון דהוא ענין הקנאה לשבט הרי אין אדם מקנה דשא"ש, ועוד דאין ההפרשה ראוי לנתינה דענין נתינה שייך רק בדבר שהוא שלו, כמוש"כ הב"י אהע"ז סי' ק"כ בשם הרא"ש לענין גט, וכ"מ בתוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן, ועי' סנהדרין (מ"ג:

) כיון דכתיב תנו מדידהו:

ואף שדעת רש"י הוא דלא כהיראים כמוש"כ באבני נזר או"ח סי' תקכ"ח להוכיח מתשו' רש"י הובא ברמ"א חו"מ סי' רפ"ג, דהיכא שמותר לגזלו נעשה שלו, מ"מ הכא שאני דמה דס"ל לרש"י דהיכא דאין בו משום גזל נעשה שלו אין הפי' דהוה שלו ממילא, אלא דיש לו רשות להחזיק בו כדי לקנותו אבל קנין צריך כדמבואר באבני נזר חיו"ד סי' ת"ה, (וכן מבואר מרש"י פסחים (כ"ט) בהא דחמצו של עכו"ם מותר באכילה לרב אחא בר יעקב אליבא דר"י ולא משכחת רק באופן דאזמני' לאכול ואעפי"כ אינו נעשה שלו אם לא נתכוין לזכות] א"כ כ"ז בגזל נכרי דכשם שמותר לגזול כך מותר לזכות, אבל בספק גזל של ישראל אף דאינו מחויב להשיב לו דבהיתירא אתי לידי' והממע"ה מ"מ לזכות בו אינו רשאי, דענין גזל שייך באחד מב' אופנים או כשמחסר את הנגזל, או שממון הגזלן נתרבה כמבואר בתוס' ע"ז (ע"א:

) דגוזל מישראל שו"פ אף שלא קנה הגזלן ולא נתרבה ממונו החיוב היי מחמת שמחסר להנגזל, ונכרי הגוזל פחות משו"פ החיוב הוא מפני שקנה אותה אעפ"י שלא חסר להנגזל דגבי ישראל אינו חשוב ממון, (עי' אבני נזר יו"ד סי' קס"א] וא"כ ה"ה בספק גזל כה"ג אף דאינו מחויב להשיב לו ויכול להיות שוא"ת, מ"מ לעשות פעולה לזכות בו אינו רשאי דנמצא שגוזל עכשיו מחדש, ולגזול אינו רשאי מספק, אלא שאינו מחויב להחזיר מספק, ומה"ט אף שיש לו רשות לאכול את הדבר מ"מ לקנותו אינו רשאי, וע"כ אין שום עצה לפדות בשה אחד ב' פט"ח:

ודעת התוס' הוא דבספק פט"ח כיון דליכא חיוב נתינה לא בעי' הפרשה הראוי' לנתינה וכדחזינן אליבא דר"א דס"ל דגבי פט"ח העיקר תלוי בנתינה ואם הפריש פט"ח ומת חייב באחריותו, ואם מת פט"ח קודם נתינת הטלה לכהן הפט"ח יקבר, ואעפי"כ מודה ר"א דאם יש לו ספק פט"ח מפריש עליו טלה והרי הוא שלו כדאיתא לקמן (י"ב) עיי"ש, הרי דאף דלר"א בעי' נתינה ממש להתיר הפ"ח ולא סגי בהפרשה הראוי' לנתינה, ומ"מ בספק סגי בהפרשה דבספק אינו מחויב יותר, ה"ה לרבנן אף דבודאי בעי' הפרשה הראוי' לנתינה מ"מ בספק אינו מחויב רק להפריש אף שאינו ראוי לנתינה:

ולשיטת רש"י יהי' מוכרח לומר דלא דמי להך דר"א דשם אינו יכול לעשות יותר, דליתן אינו מחויב מספק וכיון שעשה כל מה שמוטל עליו לעשות נגמרה המצוה בכך והותר הפט"ח, משא״כ במפריש באופן שאינו ראוי לנתינה אף לרבנן אינו מועיל דלא עשה כל מה שיכול דיכול להפריש באופן הראוי לנתינה, דלרבנן בהפרשה כזו נגמרה המצוה לגמרי דהנתינה שאח"כ שוב אינו מצוה רק פריעת חוב, וכיון שאף על הספק יכול לקיים המצוה בשלימות בלי שום הפסד, כל שלא עשה כן לא הועילה ההפרשה:

ולפי"ז ניחא מה דפירש"י לקמן (י"א) בהא דישראל שהיו לו עשרה ספק פט"ח מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו, ופירש"י ומעשרן לשין כשאר בהמות חולין והן שלו המעשר קרב שלמים, והוא אוכלו כדין שאר מעשר בהמה עכ"ל, ולכאורה קשה למה קרב שלמים הא כיון שאינו מחויב ליתן לכהן הרי הוא של ישראל בודאי ואמאי אינו קרב מעשר:

אך הוא הדבר דרש"י לטעמי דאף שאינו חייב ליתן לכהן מספק מ"מ אם באמת הם פט"ח הועילה הפרשה להכניסם לרשות כהנים, ואם הם של כהנים הרי פטורין ממעשר בהמה חדא דהוי לקוח, ועוד הא לשיטת הר"ח שהביא הרשב"א חולין והמלמ"ל פ"ו מה' בכורות כהנים פטורין ממעשר בהמה, וכן מוכח ברש"י שם ד"ה או עיי"ש, ע"כ אסור להקריבו לשם מעשר בהמה מספק דאם באמת פדו פט"ח הרי פטורין ממע"ב והוי חולין בעזרה, ע"כ העצה הוא להקדישו מספק לשם שלמים דאם אינו מעשר קרב לשם שלמים:

ואף דלכאורה קשה לפימש"כ לעיל דאם הכהנים זכו בו ע"י ההפרשה אין הישראל יכול לחזור ולזכות בו, דהוי ספק גזל וא"כ האיך יכול להקדישו לשם שלמים הא אין אדם מקדיש דשא"ש, וא"כ ממנ"פ לא יועיל ההקדש אם היא מעשר הרי אינו חל עליו שם שלמים, ואם אינו מעשר משום דשייך לכהנים הרי אין הישראל יכול להקדישו:

אך י"ל לפי"מ דמספקא להו בירושלמי פ"א דתרומות בהא דאין אדם תורם את שאינו שלו אם החסרון הוא מפני שאינו שלו או מפני שהוא של חברו, וע"כ אפשר דרש"י ז"ל תפס כצד זה דהחסרון הוא מפני שהוא של חברו ולאו כל כמיני' להוציא הדבר מרשות חברו, וגם בהקדש כן הוא כמוש"כ האור זרוע ה' פסחים סי' כ"ד דהא דאינו מפריש פסחו של חברו שלא מדעתו הוא משום שאין בידו להוציא ממון מרשות חברו שלא מדעתו, עיי"ש, וע"כ כאן שאינו מפקיע זכות הכהנים במה שמקדישו דבלא"ה לא יתן להם, ואין להם שום הפסד במה שמקדישו לשלמים, אדרבא מרויחים זכות העבודה, ודאי אין שום עיכוב מצדם ושפיר יכול להקדישו שלמים, [והא דאינו יכול להקדיש דבר של הפקר כדמוכח בנדרים (ל"ד:

) עיי"ש בר"ן וברא"ש ובפ"ז דכלאים מ"ה, התם טעמא אחרינא איכא דאף בהפקר מפקיע זכות אחרים היינו זכות הרבים שכל אחד יש לו זכות לזכות בו, ובחידושי לקדושין ר"פ האומר הארכתי בזה אכ"מ]:

ואף אי נימא דלענין הקדש בעי' שיהי' שלו ממש מ״מ היכא דניחא להו לבעלים וזכות הוא להם יכול אחר להקדיש בהמתם בתורת שליחות (ודלא כשיטות המהרי"ט דאינו מועיל הקדש ע"י שליח] וכן מוכח ברש"י פסחים (פ"ח:

) ד"ה בתקנתא מדפירש דהא דלא מצי למימר גדי שלי וטלה שלמים משום דממעט באכילתו עיי"ש, ולכאורה הרי בלא"ה אינו מועיל דאין אדם מקדיש דשא"ש, אע"כ דכיון דתקנתא דידי' ומסתמא ניחא לי' הי' מועיל דזכי' מטעם שליחות [ולא אזיל בשיטת הרשב"א נדרים (ל"ו) שכ' דבשליחות לא מהני מה דידעי' דניחא לי' רק היכא דזוכה בשום חפץ, עי' אב"מ סי' ל"ו ס"ק א'] וא"כ כאן דכהנים גופייהו ניחא להו שיקדישנו לשם שלמים כדי שיהי' באפשרות להקריבו, וגם ירויחו זכות העבודה שפיר יכול להקדישו:

ועי' תוס' ב"מ (ד"ז.) ד"ה מפריש שהקשו פשיטא כיון דמעשרן הרי הם שלו ואי קמ"ל, אע"ג דמעשרן הן שלו פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא עיי"ש,