ראשית בכורים (בכורות) מב

ולפי"ז כיון דהא דלא מהני בפט"ח כשפודה בשו"פ הוא מטעם דיש אונאה להדיוט כנ"ל כל זה הוא רק היכא שחייב לפדותו בודאי וליתנו לכהן, משא"כ הכא שהפדיון והנתינה הוא רק מספק דאז לא שייך אונאה, סגי בשו"פ, [שוב ראיתי בשיטמ"ק כאן אות כ"ה מבואר דברוב לחיוב אינו נותן לכהן כלום]:

ובגוף הדין אם במת"כ שייך עני ורש הצדיקו, עי' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט שתפס בפשיטות דאין חילוק בין מת"ע למת"כ דהעיקר תליא במתנות, אבל בממון עניים שאינו ממתנות עניים לא, והטו"א ר"ה (י"ד) כתב דהא תליא במחלוקת ש"ס דילן עם הירושלמי דבש"ס דילן חולין (קל"ד.) מבואר דמת"כ שו' למת"ע, ובירושלמי מוכח להיפוך דבמת"כ לא שייך עני ורש הצדיקו, ועי' באבני מלואים שם:

(שם) תוד"ה שני זכרים, לכאורה מפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לק' פ"ב (די"ח) וכו', משום דקדושת בכור חלה על שניהם, צריך להבין האיך מוכח משם דאף השני הוא ספק, ולפי הנראה הוא מדנקט שם אחד לו ואחד לכהן, ולכאורה תיבת ״אחד לו״ נראה מיותר דאם נותן אחד לכהן ממילא ידעינן דאחד נשאר לעצמו, אע"כ דהאחד ודאי בכור והשני היא ספק אלא דלא ידעינן הי ודאי והי ספק, ע"כ קאמר אחד לו ואחד לכהן כלומר אחד מהבכורים לכהן היינו מפני הודאי והשני לעצמו דאף השני ספק בכור הוא, אך מפני שהוא ספק מעכבו לעצמו:

(שם) בגמ' ופודה בו פעמים הרבה, פירש"י שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פט"ח יכול לפדותן בו, וכן פירש לעיל גבי ב' זכרים וב' נקבות דמפריש עליהן שני טלאים, אך התוס' לעיל (ד"ד:

) כתבו דכל שאינו חייב ליתן לכהן יכול להפריש טלה אחד על כמה פט"ח, וצריך להבין סברת מחלקותם:

והנלפענ"ד בזה דפליגי אי בעי' הפרשה הראוי' לנתינה דאף שהנתינה לכהן אינה מעכבת הפדיון מ"מ כיון דלרבנן דפליגי אר"א לקמן (י"ב:

), משעה שהפריש השה הוא באחריות כהנים הרי דנחשב כאילו הוא כבר ברשות כהן, ע"כ ס"ל לרש"י דבעי' ראוי לנתינה, ואף דתרומה היא ג"כ באחריות כהנים משעת הפרשה כדמפורש בפ"ב דבכורים מ"ד ואעפי"כ לא בעי' ראוי לנתינה דהא קימ"ל חטה אחת פוטרת את הכרי, אף דמצות נתינה אינו מקיים בזה רק כשיתן שיעור נתינה כמוש"כ התוס' רי"ד בקידושין (והא דאמרי' בפסחים (ל"ג:

) אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה דאמר קרא תתן לו ולא לאורו, ולכאורה מה בכך דאינו ראוי לנתינה מ"מ יתחייב להפריש דהא בתרומה אין הנתינה מעכבת ההפרשה, אך התם אין הטעם מפני שאינו ראוי לנתינה דהא כשהוא ראוי לאורו ג"כ חשוב נתינה בתרומה טמאה שנטמאת במחובר [עי' ר"ש פ"ב דתרומות מ"ב] אלא דגזיה"כ הוא דכשאינו ראוי לאכילת כהן בשעה שנעשה ראוי להפרשה, אינו חייב להפריש, אבל הכא שחל החיוב והי' ראוי לחול עליו שם תרומה, שוב אינו מעכב מה שההפרשה אינה ראוי' לנתינה כדמוכח מהא דמקיים מצות הפרשה בחטה אחת] התם שאני דהפרשה ונתינה ב' מצות הם כמש"כ הרמב"ן בסה"מ, משא"כ בפטר חמור דאין הנתינה מצוה בפ"ע [מדלא מנה הרמב"ן אותן למצוה בפ"ע] וכ"כ המנ"ח במצות פט"ח עיי"ש, ע"כ בעי' ראוי' לנתינה ואם מפריש טלה אחד עבור שני פטרי חמורים הרי אינו ראוי לנתינה דנתינה אחת אינו עולה לשניהם, דהיכא דצריך ליתן, הרי מחויב ליתן טלה עבור כל אחד, וכדמבואר ברשב"א גיטין (ד"כ.) גבי כותב גט על טס של זהב ואומר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך, וע"כ אף אם אינו מחויב ליתן רק להפריש מספק בעי' עכ"פ שתהי' הפרשה הראוי' לנתינה:

ועי' שאגת ארי' סי' ל"ז בהא דמי שאין לו זרוע חייב בתפלה של ראש דאפי' ראוי לשל יד לא בעי' משום דב' מצות נינהו, ולא שייך כל הראוי לבילה אלא במצוה אחת, וזהו החילוק שבין תרומה לפ"ח דבתרומה כיון דהפרשה ונתינה ב' מצות נינהו לא בעי' הפרשה הראוי' לנתינה, משא"כ בפט"ח דמצוה אחת הן והמצוה נגמרת בשעת הפרשה כדמבואר בתוס' מכלתין (י"א.) ד"ה והילכתא בטעם דמברכין על ההפרשה משום דבעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי, וכיון דלענין המצוה נחשב כאילו נתן באותה שעה אף שלא נתן בפועל עדיין, וע"כ משום דבשעת הפרשה נחשב שנותן לכל השבט כהנים וע"כ הוא באחריותם, והנתינה ליתן אח"כ לכהן פרטיי אף דהוי חיוב שוב אינו מצו', דהוי כמחזיר להם פקדון המונח אצלו וכיון דההפרשה חשובה כנתינה בעי' שיהי' ראוי לנתינה בפועל, וכשמפריש טלה אחד עבור כמה ספיקות לא יצא ידי מצות הפרשה כיון דאינו ראוי לנתינה עבור כולן וא"כ אף בשביל אחד לא יצא דהי מינייהו מפקית:

וא"ת אכתי יש עצה שיפריש על שני פ"ח בזה אחר זה כמש"כ התוס' (ד"ד:

) ולפי הנראה אף התוס' ס"ל דבעי' הפרשה הראוי' לנתינה, ומה"ט בב"א לא יוכל להפריש, ולמה לי' לרש"י לפרש שמפריש שני טלאים הא בטלה אחד סגי שיפריש בתחילה על ספק פט"ח אחד ואז הוא ראוי לנתינה, וכיון שאינו צריך ליתן בפועל הרי הוא שלו, וחוזר ומפריש אותו טלה עצמו על ספק פט"ח השני, אך י"ל כיון דהפרשה הוא ענין נתינה והקנאה לשבט כהנים כנ"ל, זכו הכהנים תיכף בהמה, וע"כ אף שבספק פט"ח אינו מחויב ליתן השה לכהן פרטיי משום דהוי ספק ממון, מ"מ של ישראל ג"כ לא הוי, ואף דמותר להשתמש בהשה ולאכלו ואין בו משום גזל דהממע"ה, מ"מ שלו לא הוי, ודמיא למש"כ היראים דאף דגזל עכו"ם שרי מ"מ לא נעשה שלו, ואף כאן אעפ"י דאין בו משום גזל מחמת הספק מ"מ לא נעשה שלו אם הוא באמת פדיון פט"ח, וכיון שאינו שלו אינו יכול לפדות בו פט"ח אחר עיי"ש, וא"כ גוף החמור הוא לכהנים אלא דהבעלים יש להם זכות שיכול לפדותו בשה בת דנקא, וא"כ דמיא לסברת התוס' לקמן (ט"ז:

) לחלק בין נכסי צאן ברזל לארנונא, דגבי צאן ברזל כיון דמתחילה הי' לגמרי של עכו"ם לא יצתה מרשותו כל זמן שיש לו כח זה דאי לא אשכא זוזא שקול בהמה עיי"ש, הרי דהיכא דהדבר הי' מתחילה לגמרי שלו מועיל אף גורל"מ, וה"ה בזה כיון דהחמור בעצם שייך לכהנים אלא שהישראל יש לו זכות שיכול לפדותו ע"כ שפיר אמרי' כיון דאידלא אשכח שה יתחייב ליתן החמור לכהן נחשב שיש לו כח וזכות בכל החמור ודו"ק]. ע"כ הגה"ה: