ראשית בכורים (בכורות) מא

לפדותו בשה בת דנקא, אך כיון שאם אין לו שה או אינו רוצה לפדותו בשה נותנו לכהן והכהן פודהו בשה או בשוויו נחשב שהכהן יש לו זכות בכל הפט"ח, וכדמבואר בב"ק (ק"ה.) גזל חמץ ועעה"פ וכפר, חשוב כפירת ממון הואיל אי מיתבד יתחייב לשלם לו ממון, וע"כ בספק כיון שאינו חייב רק להפריש שוב אינו שייך אונאה להדיוט ומועיל הנדמה בתורת פרוטה עייש"ה:

*) ואף אני אומר כאן כיון דמפאת דין ממון פטור דבעלמא אין מוציאין ממון ע"י ס"ס רק דכאן במת"כ חייב משום עני ורש הצדיקו, מחמת חיוב זה אין לו לכהן קנין בגוף הפט"ח, דזהו רק כמו חיוב צדקה דמוטל על הבעלים, כלשון הגמ' חולין (קל"ד.) צדק משלך ותן לו הרי דנחשב משלך, ועי' תוס' קדושין (ד"ח:

) ד"ה צדקה שה"ר דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כמו צדק משלך ותן לו, וא"כ סגי בפרוטה כמו בהקדש דלא שייך כאן ענין אונאה כמו דלא שייך אונאה בצדקה:

ולפי"ז מדויק לשון הרמב"ם בפי"ב מהל' בכורים שכתב אין כאן לכהן כלום, והנה לפנינו במתני' ליתא לתיבת כאן, אך הב"ח הגיה כן והוא מהרמב"ם, ולכאו' למה לנו להוסיף תיבת כאן, אך הוא הדבר דהרמב"ם דייק בלישנא לכתוב שאין כאן לכהן כלום, כלומר דבגוף הפט"ח אין לכהן כלום אלא דעל הבעלים מוטל לפדות משום עני ורש הצדיקו וע"כ סגי אף בפרוטה, ובאמת פרוטה צריך ליתן לו:

ומש"כ ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספקות הרבה נפרש כך, דאם לא הי' רק ספק אחד הי' צריך להפריש משום שדי לו בהפרשה משא"כ הכא דיש ספקות הרבה לחיוב לא סגי בהפרשה דהא בס"ס צריך ליתן משום. עני ורש הצדיקו, ע"כ אין צריך להפריש דאין תועלת בהפרשתו אלא דמוכרח ליתן פרוטה לכה"פ כמו בהקדש:

ואפשר עוד לומר שאם יפריש יהי' מוכרח ליתן את הטלה לכהן דחיוב נתינה הוא באותו דבר שמפריש דהנתינה אינה מצו' בפ"ע גבי פטר חמור כדמבואר בתוס' (די"א) ד"ה והילכתא, וזהו דקאמר הרמב"ם שאינו צריך להפריש, ולא דמי לחמורה אחת שילדה זכר ונקבה דשם הוא ספק השקול, ואף אם מפריש אינו מחויב ליתן ע"כ צריך להפריש, משא"כ בזה דאיכא ס"ס לחיוב דאם יפריש מחויב ליתן מטעם עני ורש הצדיקו ע"כ קמ"ל דאינו צריך להפריש אלא די שיתן לו פרוטה עבור הפדיון, דמצד עני ורש וכו', סגי בחילל על פרוטה כנ"ל, ואף דבהקדש רק בדיעבד אם חילל על שו"פ מחולל אבל לכתחילה אסור, התם הטעם דלכתחילה אסור להונות את הקדש, [עי' תמורה כ"ז:

ורמב"ן עה"ת פ' בהר], אבל הכא כיון שאינו מגיע לו בתורת ממון כלום לא חשוב אונאה:

ואף דכל כי האי הי' לי' לפרש, אך ידוע שדרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הש"ס כצורתו, ובמתני' לא תני רק אין כאן לכהן כלום לפי גירסת הרמב"ם, וממילא מובנת הכוונה מיתור תיבת ״כאן״ ואף אם הוא דחוק קצת מחויבין אנו למשוכי נפשין אדרב, וד' יצילנו משגיאות ובתורתו יראנו נפלאות:

וי"ל עוד בסגנון אחר עפ"י המבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' י"ט דלאו דלא תונו איש את עמיתו הוא רק במתכוין להונות, וכן משמע בחינוך מצוה של"ז שכתב בזה"ל שהוזהרו שלא להונות את הבריות לדעת וכן בסוף דבריו שם סיים והעובר עלי' ועשה אונאה לחברו לדעת וכו' עיי"ש, ולמ"ל להוסיף תיבת לדעת הא בכל הלאוין אינו עובר על הלאו רק אם עושה הדבר מדעת, אע"כ דבא להורות דהיכא שלא הונה מדעת גמור רק שהוא מסופק, אף ספק איסור לא הוי (עי' מש"כ בזה לק' (די"ב) בהא דאין פודין בנדמה]:

שניהם שוין. משא"כ בספק ממון דהמוחזק יש לו רוב צדדין, מסתברא דקרא לא קאי על זה דהכתוב לא בא להורות, אלא שיעשה הכרע היכא ששניהן שקולין וז"פ:

אך אכתי צריך ביאור, הא בש"ס חולין שם משמע דמקרא זה קאי על ספק השקול, ואף דאמרי' שם קמה בחזקת חיוב קיימא, ע"כ חזקת חיוב לאו דוקא ולא בא להוציא אלא דליכא חזקת פטור כמו גבי פרה, דאיזה חזקת חיוב יש בקמה, ומשמע דקרא דעני ורש הצדיקו קאי על ספק השקול, וכן הכריח הטורי אבן באבני מלואים ר"ה (י"ד) עיי"ש:

אמנם המעיין בר"ן נדרים, (ד"ז.) יראה שתפס דבקמה איכא חזקת חיוב דלא כהטורי אבן, וא"כ חזקת חיוב דקמה דוקא, אבל כל דליכא חזקת חיוב אפי' אי חזקת פטור נמי ליכא פטור, והא דפרה כחזקת פטורא קיימא לאו דוקא, ומה שהקשה הטו"א איזה חזקת חיוב יש בקמה, הנה לפי' הרמב"ם בפ"ד דפאה מי"א ודאי איכא חזקת חיוב, דזה לשון הרמב"ם שם, שהזרע העליון והוא הלבן לעניים לפי שנא' שהם מן הזרע החדש, והזרע התחתון והוא השחור לבעה"ב לפי שנא' שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה הוא, ור"מ אומר כי אפשר להיות השחור ההוא מזרע החדש וכו' עיי"ש, והנה תפס דאף אם הוא מזרע שנה שעברה ג"כ הי' לקט אלא כיון דנתיאשו הבעלים לאחר שהלכו הנמושות חזר בעה"ב וזכה בהן, כלומר דזכתה לו שדהו או דבא עתה לזכות מן ההפקר, וכיון דהי' מתחילה של עניים והספק הוא אם זכה בהן שפיר יש כאן חזקת חיוב ואף בדברי רש"י ותוס' חולין שם יש לפרש כן כדמוכח בתוס' רעק"א בפאה שם, או יש לפרש בדבריהם כיון דרוב לקט הוא של עניים דכל שדה עומדת לכך שישאר לקט בשעת קצירה ומיעוט לקט של בעל הבית דלא שכיח, שיקרסמוה נמלים מן הקמה, ע"כ יש כאן רוב לעניים, ואף שברוב אין מוציאין ממון מהמוחזק, לזה מועיל הא דצדק משלך ותן לו, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי אי"ה, ועי' ש"ך יו"ד סי' רנ"ט, ובאבני נזר חיו"ד סי' שט"ז, ע"כ הגה"ה:

*) הגה"ה [הנה באב"נ שם כתב ע"ז בזה"ל ואעפ"י שהוא דחוק קצת ואפשר לחלק בין הא דב"ק מ"מ טוב לנו לומר כן עכלה"ק, ולפי הנראה כוונת כ"ק רבינו זצללה״ה, דיש לחלק משום דהתם לענין שבועה סגי בצד כפירת ממון אפי' ע"ד רחוק, משא"כ כאן לענין אונאה כל שאינו ממונו בודאי לא שייך אונאה:

אך י"ל עפי"ד החינוך מצוה כ"ב דהחמור הוא שייך לכהנים דקנהו ד' ונתנו לכהן והישראל צריך לפרותו מכהן