ראשית בכורים (בכורות) מ

וכ"כ הרא"ש דפשיטא דממתני' לא קשה מידי דמתני' לא יצא מן הטמא תנן אלא נמצא בתוכו ואפי' יצא נמי לא דמי דדג עייל דג נפיק עיי"ש, והנה החילוק הראשון שכ' בין יצא לנמצא אינו מובן אטו היציאה אסר לי', והאיך יתכן לומר דבשעה שהוא בתוכו מותר וכשיצא יאסר:

ולכאורה רציתי לומר דלתירוץ זה ס"ל להתוס' דאף דמי רגלי סוסים וגמלים מותרין בעצם דמעלמא קאתי ולא קבלו כלום מגופו של טמא מ"מ אסורין דהוי בכלל יוצא מן הטמא ונכללו בלשון יוצא מן הטמא, דוגמא למאי דאמרינן בריש ביצה (ד"ג.) דביצה היתה בכלל גזרת פירות הנושרין, פי' דכשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה היתה במשמע אע"ג דלית בה משום תלישה וכו' עיי"ש, ועי' רש"י שם (ד"ט.) ד"ה מי דאף חלת חו"ל הוא בכלל אין מגביהין תרו"מ אף שטעם האיסור לא שייך בה דאוכל והולך ואח"כ מפריש, וה"ה בזה דבכלל האיסור דיוצא מן הטמא נכללו מי רגלי סוסים וגמלים אף שטעם האיסור לא שייך בהם מ"מ הם נכללו בלשון האיסור, משא"כ בדג טהור שנמצא בתוך דג טמא כיון דאינו יוצא מן הטמא לא נכלל בלשון האיסור כן עלה בדעתי לפום רהיטא:

שיב נתתי אל לבי דהא ליתא, דזה שייך באיסור דרבנן שמחמת גזרה, משא"כ באיסור יוצא שהוא מה"ת, ועוד אטו יוצא כתיב בקרא הרי לא כתיב אלא הטמאים או גמל גמל ומינה ילפי' לכל הבא מן הטמא, וא"כ מאי נ"מ אם הוא יוצא או נמצא בתוכו:

אך י"ל דלפי תירוץ זה תפסו התוס' דהא דמ' רגלי סוסים וגמלים אסורין אף דמעלמא קאתי ולא קבלו כלום מהטמא מ"מ כיון שבשעה שהיו בלועים בתוך הטמא לא הי' להם מציאות בפ"ע והיו בטלין לגופו של טמא, ואח"כ פירשו מהם נחשב שהטמא מהווה אותם ומציאותן עכשיו בעולם הוא מחמת הטמא הילכך נחשבו יוצא מן הטמא, [עי' תמורה (ד"ל:

) גבי פרש עגלי ע"ז שאסור משום והיית חרם כמוהו כל שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו, אך בש"ס ע"ז (ל"ד:

) מפיק לה מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכן הוא ברמב"ם פ"ה מה' אישות, משמע מזה דאליבא דאמת לא שייך בזה כל שאתה מהוו' ממנו ודו"ק, אך לאו פירכא הוא דאפי' אם הלימוד הוא משום מאומה מ"מ מוכרח דנחשב פירש מהגוף, וכן מוכרח מהא דמייתי גבי שור הנסקל קרא דבשרו ולא פרשו כמש"כ בחידושי לעיל (ד"ז.) עיי"ש):

ובזה הי' ניחא הא דמייתי רב ששת לפשוט מלשון המשנה כל היוצא מן הטמא אף דלשון זה במתני' לא קאי על ציר וכיוצא בו שאיסורן מקרא דהטמאים, רק על טהור הנולד מן הטמא, כגון פרה הנולד מן הגמל שאיסורן מקרא אחרינא דואת זה לא תאכלו וכו', אך הוא תפס דהא דאסרה תורה ציר וכיו"ב הוא ג"כ משום דנתהוו' מן הטמא והטמא הולידו דמתחילה לא הי' לו מציאות בפ"ע כנ"ל, משא"כ בחותך הדג טמא ונמצא בתוכו הדג טהור שלא פעל הטמא הווייתו של עכשיו אינו אסור משום יוצא מן הטמא:

ולתירוץ הב' ס"ל דאיסור מי רגלי חמור וסוסים וגמלים, הוא משום שקבלו מתמצית הגוף דלחלותות הגוף מתערב בהן, וכמוש"כ ר"ת בס' הישר שהבאתי לעיל דנשתנה טעמם, משא"כ בדג שלא קיבל כלום מהדג טמא:

או י"ל דזהו החילוק שבין מ"ר סוסים וגמלים לדג דמים הנבלעים בתוך הגוף בטלין לגבי הגוף ומתעכלין בתוכו כמש"כ הכו"פ דאף במשקין שייך עיכול, הילכך כיון שבעודן בגוף נתבטלו במציאות, ואח"כ כשיוצאין הוי מציאות חדש כאילו נתהוו מגוף הבהמה, משא"כ בדגים דלא שייך עיכול כמש"כ התוס' מנחות (ס"ט.) לא נתבטלו להגוף ולא חשוב לידה מחדש, עי' מקואות פ"י מ"ח שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין, בלע טבעת טמאה והקיאה טמאה וטמאתו וכמו שיש חילוק בין מים לטבעת ה"ה בין מים לדגים דבדגים לא שייך עיכול:

(דף ט'.) במתני' שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין לכהן כלום, עי' מלמ"ל פי"ב מה' בכורים שהקשה לפי המבואר בתוס' כתובות (י"א) דבס"ס מוציאין ממון מיד המוחזק א"כ בב' נקבות וזכר אמאי אין לכהן כלום הא איכא ס"ס לחיוב שמא הזכר נולד בפ"ע ואפי' אם נולד עם נקבה שמא יצא תחילה, ותירץ דהא דבס"ס מוציאין ממון היינו רק כשיש לו תובעין, משא"כ הכא דהוי ממון שאין לו תובעין, ושוב הקשה מהרמב"ם סו"פ י"א גבי בכור אדם דבילדו ב' זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן כיון שלא נפטר אלא בב' ספיקות והניח בצ"ע עיי"ש:

אך ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' שצ"א ע"ד הרמב"ם פי"א דבכורות הנ"ל, דאף אי בעלמא אין מוציאין ממון מס"ס מ"מ מתנות כהונה שאני משום עני ורש הצדיקו, כמוש"כ בקונטרס הספיקות כלל ו', וא"כ אדרבא מתנות כהונה עדיף משאר ס"ס שבממון, ושוב קשה הא דתנן הכא בב' נקבות וזכר אין לכהן כלום:

) והנלפענ"ד בזה בהקדם דברי האבני נזר חיו"ד סי' רצ"א שכ' לתרץ מש"פ הרמב"ם דבדיעבד אי פדה בנדמה מועיל הפדיון, משום דלכאורה קשה כיון דהא דפודין פ"ח בשווי' הוא משום דלא יהא חמור מהקדש, א"כ אמאי אינו מועיל אפי' בפחות משווי' ואפי' בשו"פ, דהא קימ"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל אך החילוק הוא דבהקדש הטעם משום דאין אונאה להקדש, משא"כ בפ"ח שהוא ממון כהן ויש אונאה להדיוט, ואכתי קשה א"כ לסגי שיפדה בשיווי שה דהא אין לו לכהן זכות בפט"ח רק כדי שיווי שה, שיכול *) הגה"ה ויש כאן מקום עיון דלכאורה אף בס' השקול נימא כן דאף דבעלמא אין מוציאין מ"מ גבי מת"כ צדק משלך ותן לו, אך י"ל אין לך בו אלא חידושו כיון דבאמת הי' לנו לומר דאף ברוב לא יוציאו ממון כמו בעלמא, אך דכאן איכא ריבוי די לנו לרבות באופן דאיכא רוב. דוגמא לסברת הר"ן פ' אין מעמידין בהא דבכל נפשך קאי רק על ע"ז משום דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט אין לנו לרבות רק האיסור החמור יותר דהיינו ע"ז עיי"ש, ואף כאן די לנו לרבות מה שקרוב יותר לחיוב דהיינו רוב ולא ספק השקול:

ועוד הא הטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב משום דחזקת ממון מסייע להמיעוט ואיתרע לה רובא, כמוש"כ התוס', וא"כ היכא דאיכא רוב נחשב לספק השקול, בזה שייך צדק משלך, כיון דלולא קרא