ראשית בכורים (בכורות) לט

ולחומר הנושא נ"ל להגיה דתיבות אלו ״דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו״ נכתבו שלא במקומם, וצריך להעתיקם לפני תיבת ״וזהו כתירוצו של רב האי״, וכך הוא המשך לשונם א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טו"א וכו', אע"ג דלענין איסור לקי בלא שום מחשבה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו, מיהו אין ראי' מזה כלומר דשם לענין אוכלין מיירי משא"כ בזה דאיירי מבשר המת ודו"ק:

(שם) באו"ד, וא"ת הא אמרי' בפ"ח דיומא זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו', אלמא לענין איסור חשוב עיכול, ותי' הר"ר חיים דהתם לאו משום עיכול אלא משום דנתחללה עיי"ש, הנה לפימש"כ לעיל ד"ה ולולא דהא דלענין איסור אינו מועיל עיכול, הוא משום דאף שנתעכל ונהפך למהות אחר מ"מ אסור משום יוצא מן האיסור דילפי' מקרא דהטמאים וגו', עיי"ש, וא"כ גבי תרומה דמשקין היוצא מהם אינו כמותן לר' יהושע דס"ל דון מינה ואוקי באתרה כדמבואר בחולין (ק"כ:

) א"כ שפיר מועיל עיכול בתרומה ולק"מ מתרומה דתרומה לא ילפי' מכל הנך דנתרבה בהם איסור יוצא כדמבואר שם:

וכן מוכרח ליישב לפי"מ שתפס הכ"מ והמלמ"ל פי"א מה' תרומות ה"ח דדוקא כשנהנה הראשון בהיתר מותר אח"כ לשני מפני שכבר נתחלל ויצא לחולין, משא"כ בזר שסך אין זר אחר מתעגל בה עיי"ש, וקשה מש"ס יומא הנ"ל, אע"כ דשם הטעם משום עיכול דאף דבכל איסורין אין עיכול מועיל מ"מ בתרומה שאני:

(שם) בגמ' רב אשי אמר רוב דגים במינם משריצין וכמי שבלע לפנינו דמיא, לכאורה קשה לפימש"כ הרמב"ן ב"ב (כ"ד.) דאף שברוב וקרוב אזלי' בתר הרוב, מ"מ ברוב ומקומו אזלי' בתר מקומו, וא"כ כאן אף דרובן במינם משריצין מ"מ יש לנו לומר דמהדג טמא הוא נשרץ דזהו מקומו, ומוכרח לומר דכאן עדיף מרוב, ומיעוטא דמיעוטא הם המשריצין שאינם מינן, וכן מוכח מלשון רבינו גרשום שכתב דודאי דג טמא אינו משריץ אלא מינו הרי דתפס הדבר לודאי עיי"ש:

אך לכאורה יש סתירה מהא דלקמן (כ"ד.) גבי חזקה לא מרחמת אא"כ יולדת אף דיש כנגד הרוב שבמינן יולדות, אך י"ל עפי"ד הש"ס ס"פ על אלו מומין (מ"ב:

) דאמרי' הואיל ואשתני אשתני, ואם איתא שהיא מהרוב שיולדין במינם הרי נשתנה לרחם מה שלא ילדה ושוב אפשר שגם בזה נשתנית ודו"ק:

עי' בפרמ"ג בפתיחה לה' מליחה הביא דברי הפרישה דחלב מתה אינו אסור אלא מדרבנן כביצת נבלה, ותמה עליו איך מותר מה"ת הא ציר נבלה מה"ת אסורה ובבכורות (ד"ו) מבואר דחלב הוי כמו ציר עיי"ש:

ולפענ"ד הקלושה צדקו דברי הפרישה דהא דחלב הוי בכלל יוצא מן הטמא אין היציאה נחשב בשעה שיוצא מן הדד אלא בשעה שיוצא מכל האברים ומתקבץ לתוך הדד [עי' ט"ז יו"ד סי' י"ד ס"ק ז' דהחלב בא ממש בעין מהאברים] אבל כשכבר נתקבץ לתוך הדד ועומד בעין שוב לא נחשב מגוף הבהמה כדמוכח מרש"י שבת (צ"ה) בהא דחולב חייב משום מפרק שמפרק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד עייש"ה, וא"כ הא דאמרי' בגמ' דחלב שייך בו איסור יוצא, הא מיירי בחלב בהמה טמאה דבשעה שפירש מהאברים לתוך עטיני הדד אז פירש מן האיסור, וכן לפי הס"ד לאסור כל חלב אפי' של טהורה אי לאו דגלי קרא, הוא משום שיצא מאיסור אבמה"ח בשעה שפירש מן האברים לתוך עטיני הדד, משא"כ בחלב נבלה דבשעה שנתנבלה כבר הי' החלב בתוך הדד אין לאוסרו מה"ת, כיון דבשעה שפירש מן האברים עדיין לא היתה נבלה ולא יצא מן האיסור, ומה שנמצא עכשיו בתוך הדד זה אינו אוסרו, דעכשיו שוב אינו מתמצה מהגוף אלא פקיד ועקיר, כמאן דמונח בקופסא דמי, ודמיא לדג טמא שבלע דג טהור דשרי, וכתבו התוס' דאף ללישנא בתרא דאסר ר"ש אף מ"ר של סוסים וגמלים התם שאני שקצת לחלוחית הגוף מתערב בהן משא"כ בזה דדג על דג נפק, וה"ה. להחלב דלאחר שנתקבץ בעטיני הדד שוב אינו מקבל מלחלוחית הגוף, ומכ"ש בחלב נבלה דלאחר שמתה שוב אין החלב מקבל כלום מהגוף, וכיון שאין החלב נחשב מגוף הבהמה כנ"ל שפיר מותר מה"ת כעין ביצת נבלה, וכן מבואר בזבחים (ל"ה.) חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא דלאו גופא דזיבחא הוא, ועי' כריתות (י"ג.) אי מקום חלב מעיין הוא:

(שם) תוד"ה רוב דגים וכו', ואין להקשות ממתני' דשרו דג טמא שבלע דג טהור לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור וכו' לא דמי חדא דמתני' לא איירי אלא בנמצא בתוכו דג טהור ואפי' יצאו וכו', ואולי י"ל דאף דכלי גללים אינו מקבל טומאה, מ"מ כשקבל טומאה בשעה שהיתה כלי עץ ואח"כ נעשה כלי. גללים לא פקע טומאתו, דרק בביטול צורת הכלי פקעה טומאתה ולא בביטול החומר וצורת הכלי נשארת כמו שהיתה, וא"כ זהו החילוק דגבי חזרה לכבשונות נחשב ביטול צורת הכלי במה שהחזירה לתוך האש ונעשה כאש ממש ואח"כ נעשה ככלי חדש, משא"כ בעיכול שאינו מבטל צורת הכלי אלא את החומר דהא חזינן שהצורה היא בשלימות ואכתי צ"ע בזה:

עוד י"ל עפ"י המבואר ברמב"ם פ"ו מה' אה"ט הט"ז ובכ"מ שם דאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מתוך המקו' עיי"ש, ויש ליתן טעם לשבח בזה עפי"מ שאמר כ"ק אדמו"ר הגה"ק שר התורה זצללה"ה בעל אבני נזר בענין טבילה, דאדם שהוא ברי' שביבשה אין לו חיות בים ע"כ כשיורד למים הוא מקום ביטול חיותו, וכשעולה אח"כ מקבל חיות חדש עכתוד"ק ז"ל בקצרה, הרי דהטהרה באה מחמת ההתחדשות שאחר הביטול, וא"כ זהו החילוק שבין חזרה לכבשונות לעיכול, דשם בשעה שהי' בתוך הכבשן היתה במקום ביטול מציאותה, כשהוציאה מקבלת מציאות חדש ע"כ נטהרה מטומאתה, משא"כ בבלעה כלי דאף שנתבטל שם כלי מחמת העיכול מ"מ כשיצתה לא הוי התחדשות דגוף הכלי לא נשתנה מכמו שהיתה בפנים ובמה שנעשה ככלי גללים אין כאן אלא ביטול אבל אינה מקבלת התחדשות אחר הביטול ודו"ק. ע"כ הג"ה: