ראשית בכורים (בכורות) לח

אך כל זה הוא רק לענין טומאה דשייך דיחוי כיון דהטומאה אינה מצד עכשיו אלא מחמת הפעולה שמתחילה וכיון דנדחה ידחה, משא"כ לענין איסור שהאיסור הוא מצד עכשיו לא שייך דיחוי, והרי מ"מ הדג טמא, מפני שהוא דג ואין לו סימני טהרה, וה"ה לענין חטין שבמעי התרנגולת לענין חמץ דמה בכך שנדחה הרי מ"מ הוא מחמשת מיני דגן והוא חמץ, ואין איסורו מחמת שכבר נחמץ, אלא מפני שהוא עכשיו חמץ:

ולפי"ז אתי שפיר מש"כ הכו"פ סי' פ"ג בשיטת הרי"ף גבי כשרה שינקה מן הטרפה דהחלב שבקבה מותר אף דצלול משום שנתעכל, דהתם אין החלב אסור מחמת עצמו רק מפני שיצא מן הטמא וכיון שנשתנה שפיר מותר, דאין זה אותו החלב שיצא מן הטמא, ולא דמי לדג טמא שאיסורו מפני שהוא דג ואין לו סימני טהרה, משא"כ בזה דאין איסורו מפני שהוא חלב רק מפני שיצא מן הטמא ואיסור זה כבר נדחה:

שוב התבוננתי דיש לשדות בה נרגא דסימני טומאה אינם אוסרין אלא בדג חי, משא"כ בזה שהדג טמא כבר מת בתוך מעי דג הטהור ונתעכל, אם איתא דנשתנה מחמת העיכול ממהותו של כבר, אף מחמת עכשיו אין לאסרו דאינו דג עם סימני טומאה רק חתיכת מאכל דבזה לא נאמרו הסימנים כלל כמובן ואכתי צ"ע בזה, ע"כ מחוורתא כמש"כ מעיקרא:

וראיתי בחי' ח"ס לפ' השוכר את הפועל (ס"ח) שכ' דהא דלענין טומאה שייך עיכול הוא ענין טהרה כמו דמועיל טבילה והשקה כן הוא הללממ"ס דאוכל נטהר ע"י העיכול עיי"ש, ולכאורה דבריו ז"ל מרפסין איגרא וכי היכן מצינו שהוא הללממ"ס והאיך נוכל לחדש דבר כזה מעצמינו בלי ראי' ברורה:

וכדי להצדיק הצדיק דמעיקרא נלפענ"ד דאמרו הללממ"ס לאו דוקא אלא כוונתו דכמו שמועיל זריעה לבטל הטומאה דמשום שבטלו לגבי קרקע נעשו כמותה, וכשם שבקרקע לא שייך טומאה אף הזרעים בטלה טומאתן, וכן השקה במים, משום שמים מחוברין אין מקבלין טומאה, מה"ט נמי מועיל עיכול דכיון שהבע"ח אכלה ונתעכלו בקרבי בטלו אליו דעיכול בבע"ח כהשרשה בקרקע וכשם שהבע"ח אינו מקבל טומאה כן פקעה טומאת האוכלין דנעשו כמותו, וא"כ זהו החילוק שבין איסור לטומאה דבטומאה מיעלת זריעה לבטל טומאתה וה"ה דמועיל עיכול, משא"כ לענין איסור דאינו מועיל זריעה כדתנן בפ"ט דתרומות ומייתי לה בפסחים (ל"ד) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורים מלטמא ואסורין מלאכול לזרים, ובדבר שאין זרעו כלה מה"ת אסור עיי"ש:

והא דתנן בפ"י דמקואות מ"ח אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים טבל והקיאן טמאים עיי"ש, יהי' מוכרח לומר שהקיאן קודם שיעור עיכול:

אך אכתי קשה מפ"ה דפרה מ"ט ומייתי לה בפסחים (י"ח.) פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, רי"א בטלו במעי', ומקשה נהי דטומאה חמורה לא מטמא טומאה קלה מיהא נטמא, ואם איתא דעיכול מטהר מאי קושיא, וא"ל דמיירי קודם שיעור עיכול, דא"כ אמאי לא משני דמיירי ששחטוה לאחר שיעור עיכול, אך לפימש"כ התוס' סוטה (ד"ל.) דמשקה אינו מתעכל בתוך מעים אתי שפיר, (ועי' כו"פ סי' פ"ג גבי חלב שבקבה תפס דאף במשקין שייך עיכול]:

ואולי י"ל עוד לפימש"כ התוס' פסחים (ל':

) וזבחים (צ"ו.) דחזרה לכבשונות אפשר דמועיל גם לענין טהרת כלי חרס כיון שנעשו פנים חדשות עיי"ש, הרי דאף שהכלי לא נשברה מ"מ כיון שמכניסו לתוך האש מקום שיכול להתבטל פרחה טומאתו, וכשהוציאו נחשב כלי חדשה, וה"ה באוכל המתעכל כיון דשם הוא מקום ביטולו וסופו לעשות פרש אף שחזר והקיאו או בבע"ח שנשחט ונמצא האוכל בתוכו נחשב פנים חדשות ואף דהדברים נראין רחוקים קצת אמרתי להעלותם על הגליון כדי לפרש ד' הח"ס ז"ל]:

*) והנה בתוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע כתבו בזה"ל א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא הוי עיכול מידי דהוי אחלב שבכפרים ונבלת עוף טהור בכ"מ שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה, מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזה שמשים החלב בפיו ואוכלו עיי"ש, ולכאורה קשה טובא מה ענין טומאת אוכלין לכאן הרי הקושיא היתה מכלב שאכל בשר המת אבל לענין טומאת אוכלין באמת לא שייך עיכול כמה שהוכיחו התוס' לעיל מחטין שבגללי בהמה (שוב ראיתי שכבר הרגיש הרש"ש בזה]:

וחוץ מזה קשה מש"כ מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו, מה דחי' היא זו הרי אדרבא מטעם זה גופא יש לחלק בין טומאה לאיסור לענין עיכול דבאמת אין העיכול מבטל מתורת אוכל לגמרי רק מבטל קצת מתורת אוכל באופן דמועיל מחשבה להחשיבו לאוכל כמו חלב שבכפרים, וע"כ לענין טומאה כל זמן שלא חישב עליו אינו מטמא, משא"כ לענין איסור דאין לך מחשבה גדולה מזו שבא לאכלו ע"כ אף שנתעכל עובר עליו:

משום דפנים חדשות באו לכאן עיי"ש, ואם איתא דשייך ענין יוצא מה בכך דנשתנה למהות אחר מ"מ הרי יצא מן הטמא, ומ"ש מדם שנעקר ונעשה חלב אע"כ דבטומאה לא שייך ענין יוצא כלל, דרק באיסור גלי קרא וטומאה מאיסור לא ילפי', ועי' נזיר (ד"נ) דנצל של מת מטמא אבל לא כחו וניעו, ואם יש נצל לבהמה או לא מי אמרי' גמירי נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא, ואכמ"ל בזה. ע"כ הגה"ה:

*) הגה"ה ומדי דברי מד' התוס' הנ"ל קשה לי מהא דמנחות (ס״ט.) פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו, למאי אילימא למבטל טומאתה תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, לא צריכא דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית מי הוי עיכול, והו"ל ככלי גללים ואין מקבלין טומאה עיי"ש, ולפי"ד התוס' הנ"ל דע"י חזרה לכבשונות דנעשו פנים חדשות טהור הכ"ח מטומאתו אף דתנן כ"ח אין להם טהרה אלא שבירה, וע"כ משים דאין לך שבירה גדולה מזו שמקבל פנים חדשות, וא"כ כאן דמספקא לן בבלע הוצין אי מתבטל שם עץ ונעשה כגללים, הרי פנים חדשות באו לכאן, א"כ קשה מה זה דאמרי' דבבלע כפיפה מצרית והקיאה א"א שתתבטל טומאתה דכל הכלים אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, הרי אין לך שינוי גדול מזה דמתחילה הי' כלי עץ ואח"כ נעשה כלי גללים, ואין לך שבירה גדולה מזו דעכשיו פנים חדשות באו לכאן: