ראשית בכורים (בכורות) לז

לעולם אכתי חזי לאכילה], הילכך לענין איסור כיון דקימ"ל היוצא מן האיסור אסור כדילפי' מקרא דהטמאים, וכדמבואר בפ' העור והרוטב (ק"כ.) דבכל איסורין כן הוא, ע"כ אין העיכול מועיל להתיר האיסור דאף שנתעכל ונשתנה ואין זה אותו הדבר עצמו שהי' מתחילה מ"מ הא ע"כ יצא מן האיסור וכל היוצא מן האיסור אסור, ומה שכל חתיכת האיסור נשתנה למהות אחר אף זה בכלל יוצא, כדמבואר לעיל (ד"ו:

) סד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכו' הרי דאי לאו דגלי קרא דחלב שרי היינו דנין לאסרו משום יוצא מן הדם אף דכל הדם נשתנה ונהפך למהות אחר, [ועי' חק יעקב ה' פסח סי' תס"ז ס"ק ט"ז שתירץ קו' מג"א על שיטת רבינו יונה בטו"ט], וכל זה לענין איסור, משא"כ לענין טומאה דלא גלי קרא פשיטא דהיוצא מן הטמא אינו מטמא וע"כ כשנשתנה מחמת העיכול למהות אחר פרחה טומאתו *):

וזהו שכתבו התוס' דרק לענין טומאה מהני עיכול אבל לא לענין איסור, דלענין איסור אף שאינו זה הדבר עצמו מ"מ כיון דאכתי חזי לאכילה אסור מטעם יוצא מן האיסור:

ומש"כ התוס' בשם רב האי דבטומאה אפושי טומאה לא מפשינן, פי' כך דמה"ת אינו מטמא כנ"ל, וא"ת נגזור טומאה משום איסור בזה אמרי' אפושי טומאה לא מפשינן, וכן מבואר להמעיין היטב בש"ס ביצה (ד"ז.) דהא דאמרי' אפושי טומאה לא מפשינן זהו רק לגזור טומאה אטו איסור אבל בלא"ה הרי מצינו כמה גזירות לענין טומאה:

והסוברים דאף לענין איסור מהני עיכול, ע"כ ס"ל דכשנתעכל נעשה עפרא כמש"כ הרא"ש באהלות שם, ולא כדעת התוס' דאף אחר שנתעכל חזיא לאדם:

עוד יש לחלק בין איסור לטומאה באופן אחר, דענין טומאת מת אינו מפני שהוא עכשיו מת, רק מחמת שעת המיתה, וכן ענין טומאת נבלות אינו מפני שהוא עכשיו נבלה רק מפני שנתנבלה דאז חל עלי' טומאה, כדמוכח מש"ס חולין (ע"ז:

) לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה עייש"ה, וכן תפס בפשיטות באבני נזר או"ח סי' תפ"ג אות ו', וא"כ התם שפיר מועיל עיכול דמחמת עיכול נשתנה למהות אחר ואין זה אותו הדבר שחל עלי' פעולת המיתה הילכך בטלה הטומאה, דהטומאה באה רק משעת מיתה, והרי נשתנה הדבר מכמו שהי' אז, משא"כ לענין איסור כגון בדג טהור שבלע דג טמא מה בכך שנשתנה הרי מ"מ דג טמא הוא, ואיסור דג טמא אינו מפני שנולד מן הטמא רק מפני שאין לו סימני טהרה, ואפי' אם יברא דג טמא ע"י ספר יצירה יהי' אסור דמ"מ דג זה אין לו סימני טהרה, כדמוכח מתוס' נדה (ד"נ:

) ובאבני נזר או"ח סי' תפ"ז אות ז', וא"כ אף שנשתנה ע"י העיכול אסור, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' של"ט שכ' כעין זה לענין דיחוי דלא שייך רק בדבר שחיובו מצד תחילה ולא מצד עכשיו בלבד, [והא דאמרי' במנחות (נ"ד:

) דאף לענין טומאה לא שייך דיחוי, שאני התם דמיירי בצמקו ועמדו על פחות מכשיעור דכיון שנשאר ח"ש אכתי שם איסור עליו]:

ואולי יש להסביר עוד ענין עיכול באופן אחר קצת דכיון שבלע הדבר ואכלו הרי סופו לעשות פירשא בעלמא ואז יתבטל מתורת אוכל לגמרי, ועומד דממילא כ"ע אית להו, כנודע מדברי הח"ס יו"ד סי' רנ"ו, וא"כ מעכשיו שוב בטל ממנו שם טומאה כהא דמנחות (ק"ב:

) נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא הוא, וה"ה כאן אליבא דכ"ע דהוי עומד דממילא:

וא"ת א"כ למ"ל שיעור עיכול אפי' קודם שיעור זה הרי עומד לעשות פירשא, אך כבר כתבתי במ"א דעומד דממילא לא שייך אלא כשהדבר כבר הוא בכח ולא יצא עדיין אל הפועל, משא"כ כשאינו בכח עדיין, וכדאי' בגמ' סוכה (י"ג:

) גבי ירקות שפוסלין בסוכה משום אויר כיון דלכי יבשו פרכו ונפלו, משמע משם דקודם שיבשו אינם פוסלין כיון דעדיין אין הסיבה בכח, וכן מוכח בשיטמ"ק ב"ק (כ"ו) במש"כ לחלק בין הורג הטרפה לזרק תינוק מראש הגג עיי"ש, א"כ כל זמן שלא נתעכל אין לומר שסופו לעשות פירשא דהסיבה אינה בכח עדיין, אבל משעה שנתעכל אף שעכשיו עדיין ראוי לאכילה מ"מ כבר נתהווה בו בכח הסיבה שמחמת זה סופו לעשות פירשא, וא"כ נתבטל מתורת טומאה מעכשיו, ואף שפתחו אח"כ את הבע"ח והוציאו את האוכל שעדיין ראוי לאכילה, מ"מ העומד לא נתבטל בזה כמש"כ התוס' פסחים (י"ג) לענין נשפך הדם דאפי' נשפך הדם עדיין עומד לזרוק:

*)הגה"ה לכאורה עלה בדעתי להביא ראי' דבטומאה לא שייך ענין יוצא מהא דמנחות (כ"ד:

) סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב עיי"ש, ואם איתא דבטומאה שייך ענין יוצא אף דס"ל לר' יוסי נגיעת עצמו ל"ש נגיעה דהוי מגע בית הסתרים מ"מ יטמא מגע מדרס משום יוצא מן הטמא, דמה שהסדין נהפך להיות וילון הוי יוצא מן הטמא, אע"כ דהיוצא מן הטמא אינו מטמא:

והא דפסחים (יח.) פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעי', ומקשי' נהי דטומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה מיהא נטמאו, ופירש"י דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן עיי"ש, התם אין הטעם משום יוצא אלא משום מגע דחלקי המים נוגעין זה בזה, ואף דבעלמא מגע ביה"ס לא שמה נגיעה, לפי הנראה מים שאני כיון דנראה תוכן כברן לא נחשב ביה"ס כמש"כ הרשב"א שבת (ד"ק) בטעם דמים לא מבטלי מחיצה, ועי' שבת (ט"ז:

) הואיל ונראה תוכו כברו, ופירש"י לא חשוב גב אלא תוך ודו"ק כי אכ"מ להאריך בזה:

שוב התבוננתי דמהך דש"ס מנחות הנ"ל אין ראי' דלא שייך ענין יוצא גבי טומאה דשאני התם דבטומאת מדרס בעי' שיהי' מיוחד לכך וכיון שעשאו וילון ומעתה אינו מיוחד לישיבה כשם שבטל ממנו טומאת מדרס כך בטלה טומאה שמחמת יוצא [אף אם איתא דבעלמא שייך ענין יוצא] כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' ע"א אות ב' דכל שהאיסור הוא מחמת איזה טעם כשהלך הטעם ומחמת זה הלך האיסור גם איסור יוצא הלך ממנה וה"ר מהא דע"ז שנתבטלה מותרת עייש"ה ותבין:

אך יש להביא ראי' ממש"כ התוס' פסחים (ד"ל:

) וזבחים (צ"ו.) דכ"ח שנטמא פרחה טומאתו ע"י חזרה לכבשונות