ראשית בכורים (בכורות) לו

אלא דאכתי קשה הא שתי לי' שלכה"נ, אך באמת לק"מ דהא כששותין המי רגלים לרפואה מסתמא מתקנין אותן בתבלין באופן שיהא ראוין לשתי' והוי כדרך, מה אמרת הרי מ"מ לא חל עליהם האיסור בשעה שפרשו מהגוף, זה אינו דזה לא נחשב סרוחה מעיקרא כנ"ל, וא"כ חל עליהם שם איסור, ומטעם שלכ"ד גם כן אין לפטרו דהא בשעה ששותה הוא כדרך שתייתו וז"פ:

עוד נ"ל בטעמו של רמב"ן לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' מ"ט אות ז' דמה שמתיר הרמב"ן בנחתכו צוה"ג אם חתך אח"כ למעלה מצוה"ג, משום דס"ל להלכה כר"ש דאפי' בדבר העומד ע"י מעשה אמרי' כל העומד וכיון שזהו רפואתה לחתוך למעלה מצוה"ג בודאי עומדת לכך, וכיון דעיקר איסור טרפה הוא מטעם עומד, ע"כ כשעומד לתקן לא נעשה טרפה כלל ע"כ אם חתכו למעלה מותרת עיי"ש, ולפי"ז י"ל דגם כאן הרמב"ן לשיטתו אזיל, ומי רגלי החמור אף דבשעה שיצאו מהגוף נפסלו משתי' מ"מ חל עליהם אזי איסור יוצא מן הטמא מחמת עומד, דכיון שראוין לרפואה ולרפואה מסתמא מתקנין אותן אח"כ באופן שראוין לשתי', מה אמרת הרי מ"מ בשעה שיצאו מהגוף לא חל עליהן האיסור, זה, אינו דנחשב שחל תיכף מחמת העומד דאם האמת הוא כן שמתקנין אותן בתבלין באופן שיהי' ראוי לרפואה מסתמא מקבלין אותן בכלי בשעה שיוצאין מהבהמה כדי לתקנן, נמצא שמ"ר אלו מתחילת פרישתן מהגוף היו עומדין לכך, ורמב"ן פסק כר"ש דס"ל עומד ע"י מעשה:

ואף דלכאורה מטעם זה יש לאסור גם בעור הבא כנגד פניו דהא בתוס' חולין שם משמע דאח"כ כשנקרש נעשה אוכל, אלא דבשעה שיצא מהגוף לא חל עליו האיסור, ושם הוי עומד דממילא דכ"ע מודו כמש"כ הח"ס חיו"ד סי' רנ"ו, אך אפשר דהרמב"ן לא ס"ל כהתוס' בזה אלא דגם עכשיו אינו ראוי לאכילה, ואולי שם לא נחשב עומד דבשעה שפירש הש"ז מהגוף אפשר דלא הי' עומד שמטפה זו יעשה הקרום אלא דאח"כ נשתנה, וכמש"כ הנמו"י פ' החולץ בטעם דקימ"ל כר"ל גבי חולצת מעוברת דאיגמ"ל לא אמרי' עייש"ה:

(שם) במתני', דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה, הק' בתוס' מפי"א דאהלות בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף הוי עכול וכו', ויש לחלק בין איסור לטומאה וכו' עיי"ש, עי' לקמן (כ"ג:

) תוד"ה ואידך שכ' דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא מעיקרא עפרא הוא, אבל לענין טומאה הו"א דמטמא אע"ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוי אשרץ וש"ז עיי"ש, הרי דלענין טומאה לא בעי' אוכל כולי האי כלענין איסור אכילה, וכאן כתבו להיפוך דלענין טומאה הוי כמעוכל ואינו מטמא ולענין איסור אכילה הוי אוכל:

ולכאורה עלה בלבי לפרש דהעיכול מפסיד את האוכל ושורפו, ומ"מ אינו נפסל מאכילת אדם לגמרי ומהני בו מחשבה להחשיבו אוכל, הילכך לענין איסור אסור לאוכלו דאין לך מחשבה גדולה מזו מה שבא לאוכלו, משא"כ לענין טומאה דכל זמן שלא אחשבי' לאוכל הוא בטל מתורת אוכל ואינו מטמא, וכמש"כ הרא"ש ר"פ כ"ש בשם הרב אברצלוני לענין תרכו לפני זמנו, דרק בהנאה מותר, אבל באכילה כיון דאיהו אכיל לי' חייב עיי"ש:

ומש"כ התוס' לקמן (כ"ג:

) היינו אי לאו דגלי קרא דלענין טומאה בעי' ראוי לאכילה, הייתי דן מצד הסברא דלענין טומאה אין נ"מ כלל במה שראוי לאכילה כיון דמצינו ענין טומאה אף במידי דלאו בר אכילה, אבל לבתר דגלי קרא דאף לענין טומאה בעי' ראוי לאכילה שוב יש סברא להיפוך דדבר שמצד עצמו אינו אוכל רק שיכול להחשיבו לאוכל לענין איסור חייב דכל איסור הוא ע"י מחשבה, משא"כ לענין טומאה דליכא מחשבה [ועי' תוס' חולין (קכ"א.) ד"ה והוא]:

אך באמת אי אפשר לפרש דלענין איסור הטעם משום אחשבי', דהא כתבו התוס' בתר הכי, ויש שרוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת, ולפי"מ שחלקתי בין איסור לטומאה אין זה ראי' עיי"ש, והנה התם לא מיירי בהיתר של החטה רק שרצו להתיר התרנגולת ולומר שטעם החטה שבתרנגולת אינו אוסר כדמבואר בתוס' פ' גיה"נ (צ"ז.) עיי"ש, ובזה לא שייך אחשבי' דהא אינו אוכל את החטה רק את התרנגולת, ובאכילת התרנגולת אינו מחשיב את החטה כלל כמש"כ התוס' ע"ז (ס"ו) בשם הר"ר יקר דבתערובות לא שייך אחשבי' [ועי' בשו"ע או"ח סי' תמ"ב, ובשו"ע של הרב שם סל"ג בשם תה"ד, ועי' תוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע שכ' בזה"ל אי נמי נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טו"א מ"מ לענין איסור לא הוי עיכול מידי דהוי אחלב שבכפרים וכו', מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים בפיו ואוכלו, ומבואר להדי' דהא דלענין איסור לא חשוב עיכול לאו מטעם אחשבי' הוא, אלא כחילוקו של רב האי דגבי טומאה אפושי טומאה לא מפשינן עייש"ה, וגוף דברי התוס' יתבארו לקמן אי"ה עיי"ש:

וראיתי בנוב"י קמא יו"ד סי' כ"ו שתפס בפירוש דברי רב האי גאון הנ"ל דמה"ת ודאי העיכול מועיל אף לענין איסור רק מדרבנן אסרוהו אף לאחר שנתעכל, ולענין טומאה לא רצו לאסור דאפושי טומאה לא מפשינן, דאם הי' עפ"י דין תורה טמא לא הי' מחלקין בין איסור לטומאה עכתו"ד עייש"ה:

אמנם מדברי התוס' מנחות שם משמע דאי לענין איסור אינו מועיל עיכול אסור מה"ת, מדכתבו מידי דהוי אחלב שבכפרים שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסור לקי וכו' עיי"ש, משמע דגם כאן לקי לענין איסור, וכן מוכרח לומר לפימש"כ המג"א סי' תמ"ז סק"ה דנוקשה אינו אוסר במשהו כיון שהוא דרבנן, וכתב שהתה"ד שאוסר במשהו היינו רק משום דס"ל דנוקשה אסור מה"ת, אבל להסוברים דהוא מדרבנן פשיטא שאינו אוסר במשהו עיי"ש, ואם איתא דמה"ת מועיל עיכול אף לענין איסור, א"כ חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אף גוף החטה אינה אסורה רק מדרבנן, והאיך אוסרת את התרנגולת במשהו כדמבואר בתוס' פ' גיה"נ (צ"ז.), ועי' מג"א סי' תס"ז ס"ק כ"ב, אע"כ דלענין איסור לא מהני עיכול מה"ת:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בטעם החילוק שבין איסור לטומאה, דהנה בש"ס מנחות (ס"ט.) ובתוס' שם מבואר דאף לאחר שנתעכל ראוי לאכילת אדם, והתם מיירי בחטין שבגללי בהמה דיצא דרך בית הרעי דהוי עיכול טפי מנמצא במעיו, ואעפי"כ חזיא לאכילת אדם וכ"ש בנמצא במעי' דחזיא לאדם, אע"כ ענין העיכול הוא שהמאכל נשרף בתוך האיצטומכא ונשתנה למהות אחר, [ועי' בפי' הרא"ש פי"א דאהלות מ"ו שכתב דעפרא בעלמא הוא, ואולי חולק על דברי התוס' מנחות הנ"ל, או כוונתו שדינו כעפרא אבל