ראשית בכורים (בכורות) לה

מ"מ מותרת משום שהוא מאוס ביותר והוי כנבלה הסרוחה מעיקרא כדמבואר בחולין ע"ז:

שאני עור חמור דמאיס:

ולפי"ז יובנו דברי הטור סי' פ"א שכ' עור הבא כנגד פניו של חמור מותר פי' שליא שהולד נוצר בו והמחבר סתם וכתב שליא שהחמור נוצר בו ולא חילקו בין עור הבא כנגד פניו לכל השליא:

ולכאורה קשה אם איתא דכל השליא דמיא לעור הבא כנגד פניו אמאי קאמר רב הונא בשמעתין עור הבא כנגד פניו ולא קאמר סתמא שלית החמור דרך קצרה ומדשינה מוכרח דלא דמי להדדי ואמאי כוללן המחבר והטור יחד:

אך לפי הנ"ל ניחא שפיר דבעיקר הדין שניהם שוין להתירא, אך אין הטעם בשניהם שוה, ע"כ הטור והמחבר לדינא סתמו דשניהם מותרין, גוף השליא מפני שמאוסה ביותר, והעור הבא כנגד פניו אף שאינו מאוס מ"מ פירשא בעלמא הוא כנ"ל, [ואפשר דשניהם נכללו בלשון פירשא דבר מאיס נקרא פירשא לשון פרש, ודבר שאינו מגופו ג"כ נקרא פירשא עי' תמורה (ל"א):

אך רב הונא בשמעתין לא בא לאשמעינן דין גוף השליא שאין ענינו כאן, אלא בא לאשמעינן דין העור הבא כנגד פניו דאף שיוצא מן האיסור דהרי בא מש"ז היוצא מן הגוף והי' בדין לאסרו מקרא דהטמאים, מ"מ מותר משום דפירשא הוא היינו דבשעה שפירש מגוף הזכר הי' מוסרח ולא הי' ראוי לחול עליו איסור יוצא, הילכך אף שאח"כ נעשה ראוי לאכילה שוב אין לאסרו:

ועי' רמב"ם פ"ד ה"ג ובהשגת הראב"ד שם דשניהם מדמין עור פניו של חמור למי רגליו, אלא דלהרמב"ם שניהם מותרין, ולהראב"ד שניהם אסורין, ואף דלכאורה גם שני דינים אלו לאו מטעם אחד הותרו, דהיתר העור שכנגד פניו, הוא משום דבשעה שיצא לא הי' ראוי לחול עליו שם איסור והיתר, המי רגלים, משום דלא נחשב בכלל יוצא דלאו מגופי' קא מתמצי, דלא פסק כרב ששת כמש"כ הה"מ שם:

אך באמת שקולין הם דשניהם אינם בכלל יוצא מן האיסור, זה משום דלא קמתמצי מגופי', וזה מפני שבשעה שיצא מגופי' הי' היתר דהוי פירשא בעלמא, וכיון דלא חל עליו האיסור בשעה שפירש מהגוף שוב אינו יכול לחול אח"כ, דעכשיו הרי אינו יוצא מגופו כנ"ל, ועכ"פ בזה שניהם שוין שאין איסור יוצא עליהם:

וביותר יש להשוותם לפימש"כ לעיל דהיתר מי רגלי חמור להרמב"ם, משום דבאמת המ"ר בשעה שיוצאין מן הגוף הם כנבילה הסרוחה מעיקרא, והא דשתי להו לירקונא, הוא כשמתבלין אותן באופן שנעשה ראוי לשתי', ומ"מ שרי דכיון דבשעה שפירש מן הגוף שאז הי' ראוי לחול עליו איסור יוצא לא חל האיסור, שוב א"א שיחול אח"כ, וא"כ דמי ממש לעור הבא כנגד פניו כנ"ל, וכיון דס"ל להרמב"ם דב' דינים אלו תלויין זה בזה פסק כרב הונא ולא כרב ששת דמסתברא לי' טעמי', משום דלשיטתו אזיל דס"ל דבאיסור יוצא מן הטמא ליכא לאו רק עשה שנתרבה מקרא דהטמאין לאסור צירן, וא"כ האיסור מתחיל עכשיו מחדש והוי סרוחה מעיקרא, וכיון שלא חל האיסור בשעה שנעשה יוצא שוב א"א שיחול אח"כ, זהו שיטת הרמב"ם:

והראב"ד אף דגם הוא מודה להרמב"ם דעל היוצא מן הטמא ליכא אלא איסור גרידא מדלא השיג עליו בפ"ג ה"ו, מ"מ מסתברא לי' לפסוק כרב ששת דמי רגלי החמור אסורין, ומה"ט פסק גם בעור הבא כנגד פניו דלא כרב הונא, וזהו מה שהשיג רב ששת פשוט לה לאיסורא:

וטעמו אפשר לפימש"כ התוס' ע"ז (י"ב:

) ד"ה חלא דמאן דאסר בת תיהא אף שריח היין נכנס לגוף קשה ומזיק לי', ואם שותה באופן שמזיק פטור, הכא כיון שאם הי' שותה היין עצמו לא היתה לו שתי' גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אעפ"י שאינו נהנה עייש"ה, הרי דכיון שאיסור הריח אינו מחמת עצמו אלא משום סרך שתי' אין משגיחין על פעולתו של עכשיו רק על שתי' שהריח נאסר מחמתו, וה"ה כאן אף שמי רגלי החמור אינם ראוין לשתי', מ"מ כיון שאין איסורן מחמת עצמן אלא משום יוצא מן האיסור דנאסר מטעם סייג בדאורייתא כנ"ל באריכות, ע"כ אסור אף שנפסל מאכילת אדם, דהא דנבילה שאינה ראוי' לגר מותרת הוא רק באיסור מחמת עצמו, משא"כ בזה שאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת האיסור שיצא ממנו, ע"כ אין דנין על מהות העצמיי רק על מהות האיסור שיצא ממנו, וה"ה לעור הבא כנגד פניו של חמור, דבכל איסור יוצא אסור אף אי נפסל מאכילת אדם, זהו שיטת הראב"ד:

ועתה פש גבן לבאר שיטת הרמב"ן בזה שהוא פסק במי רגלי החמור דאסורין ובעור הבא כנגד פניו דשרי וכבר תמה הה"מ שם וב"י סי' פ"א, ותירוץ הב"י קשה קצת דמה בכך דשתי אינשי לירקונא הא לצורך רפואה שותין אף דבר שאינו ראוי כלל ומ"מ לא חל עליהם תורת אוכל מחמת זה כמה שהקשה הכו"פ עיי"ש, ומה גם במי רגלי סוסים וגמלים דלא חזי לירקונא ודאי קשה:

אך ברמב"ן אינו מפורש דמי רגלי סוסים וגמלים ג"כ אסורין, ואפשר דאזיל בשיטת רבינו גרשום כאן, דאף להאיכא דאמרי רק מ"ר חמור אסורין דכיון דגוף החמור פעל בהם שיהי' ראוין לרפואה נחשב מחמת זה יוצא מן הטמא אף שאינן מתמצין מגופו, משא"כ במ"ר שאר בהמות דלא פעל בהם היותן בגוף שום שינוי למעליותא, וכמש"כ בחידושי לעיל, אך אף במ"ר החמור קשה, אף דדינם כאילו נתמצו מגופו ושייך בהם ענין יוצא מן הטמא מ"מ הא לא חמור איסור יוצא מכל איסורין שבתורה דנבילה שאינה ראוי' לגר שריא:

אמנם י"ל דהרמב"ן פסק להלכה כר"מ דרק בסרוחה מעיקרא מותר [וכ"פ הרמב"ם כמש"כ בנוב"י קמא יו"ד סי' כ"ו ובאבני נזר סי' שמ"ט], ובדין יוצא מן הטמא אזיל בשיטת התוס' וסייעתם דלוקין עליו דהיוצא מן האיסור הרי הוא כגוף האיסור ממש, וא"כ מ"ר החמור לוקין עליהם משום לאו דבהמה טמאה, וכיון שאיסורן אינו איסור מחודש אלא נמשך מכח איסור בהמה טמאה לא נחשב סרוחה מעיקרא דנבלה הסרוחה מעיקרא לא חל עלי' שם נבלה כלל, משא"כ בזה דאף שהמ"ר הם סרוחין בשעה שיוצאין מהגוף מ"מ הא החמור עצמו ראוי לגר לכן האיסור הפורש ממנו הרי הוא כמוהו, (ואף שיש לבע"ד לחלוק דלא עדיף ממאן דאתי מחמתי', וכיון דאם היתה סיבה זו בגוף החמור הי' מותר האיך נאסר היוצא ממנו, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' ע"א אות ב' מ"מ לעניין סרוחה מעיקרא בלתי רחוק לפרש כן דכשחל איסור טומאה על החמור עליו ועל כל היוצא ממנו חל] וא"כ חל עליו שם איסור: