ראשית בכורים (בכורות) לד

אמה"ח שאין לו היתר ודמיא להך דחולין (סט.) מהו לגמוע חלבו וכו' או דילמא התם אית לי' תקנתא לאיסור בשחיטה הכא לית לי' תקנתא לאיסורא בשחיטה עיי"ש ואף דשאני ביצה דלאו בת שחיטה היא מצינו כיו"ב עי' ב"ק (פח.) מה לאשה שכן אינה במילה ובתוס' שם עייש"ה. ועוד י"ל עפמש"כ בחידושי לחולין (ע"ד.) בהא דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו ותורף דברי שם עפמש"כ הכ"מ פ"א מהל' שחיטה ה"ג דענין שחיטה הוא דבעי' דליפוק חיותא בשחיטה וחיות העובר תלוי באמו הילכך בעי' שגם הסתלקות החיות תהי' ע"י שחיטת אמו עיי"ש וא"כ גם כחן י"ל כיון דהאיסור אמה"ח בזה העוף נצמח גם מכח העוף הראשון שהביצה נוצרה הימנו אין שחיטתו מיעלת להתיר האיסור הנצמח מכח העוף הראשון ודו"ק:

וממש"כ הרמב"ן להשיב ע"ז דדמיא לאפרוח שנוצר מביצת טריפה דאמרי' אימת גביל לכי מסרח מוכח דתפס דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דאם איתא דלאברים עומדת הא דמיא לביצת טמאה שהאיסור הוא מתחילת היצירה, ולא שייך אימת גביל לכי מסרח וכו' כמה שביאר באב"נ יו"ד סי' ע"ה:

(שם) בגמ' עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא עי' רש"י ובתוד"ה מאי לאו דהשקלא וטריא הוא אם השליא הוא מגוף האם או מגוף הולד אסורה ואם אינה לא מן האם ולא מן הולד אלא הזרע שנקרש מותרת דפירשא בעלמא, ומלשון פירשא משמע דלא חזיא לאכילה כלל עי' השגת הראב"ד פ"ה הי"ג] וקשה קצת דלפי"ז כל השקלא וטריא הוא במציאות אי חזי לאכילה, והא יש עצה לברר הדבר ע"י טעימת קפילא, ועוד הא מפורש ברש"י סו"פ בהמה המקשה (ע"ז.) ובר"ן שם דהא דשליא אינה מטמאה טומאת נבלה משום דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל, ועי' זבחים ל"ה, פיגל בזבח נתפגל השליל ובתוס' שם כיון דאיכא אינשי דאכלי לי', גם להבין סתירת הרמב"ם שבפ"ד מהל' מאכ"א ה"ה כ' השליא אסורה באכילה והאוכלה פטור שאינה בשר ושם בה"כ כתב עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה ועור זה היינו שליא כדמבואר בשמעתין:

ראיתי בכו"פ סי' פ"א הביא ד' הש"ך והפר"ח והנה ויצא לחלק בין שלית בהמה טהורה לשלית בהמה טמאה משום דשליא אוכל הוא אלא שאינו בשר ע"כ בבהמה טהורה שנוהג איסור אבמה"ח אסור משום דבר הבא מן החי שזה שייך בכל אוכל אף שאינו, בשר משא"כ בטמאה דלא שייך איסור אבמה"ח רק איסור טמאה וזה לא שייך רק בבשר עכת"ד ז"ל:

וקשה לי הא אף בטמאה יש לאסור משום יוצא מן הטמא דנתרבה מקרא דהטמאים לרבות צירן ורוטבן וכל היוצא מהן, שוב ראיתי שבפרמ"ג הרגיש בזה וחוץ חזה קשה לי לפי מה שהעלה הכו"פ בעצמו בס"ק שאח"ז לענין חלב וביצים דדבר הבא מן החי אין איסורו משום אבמה״ח אלא משום יוצא מן האיסור וא"כ ביוצא מן הטמאה יש מקום לאסור יותר דבדבר הבא מה"ח תליא אי בהמה בחיי' לאברים עומדת ואם לאו ליכא אלא איסור עשה שאינה זבוחה ולהרמב"ם היוצא מאיסור עשה שרי:

והנלפענ"ד בזה, דעור הבא כנגד פניו אף שהוא כעין שליא כמה שפירש"י כאן מ"מ לא דמי לשליא אחרת המקפת את כל הולד, שכל השליא הוא חלק מגוף הולד ודינה כמותו משא"כ בעור הבא כנגד פניו שאינו מגוף הולד אלא מהש"ו שנקרש, לפי המסקנא דהכא וכמש"כ התוס' פ' אלו טרפות (ס"ד:

) דהיינו טעמא דשרי משום דאתי מש"ז של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ולא שייך לצורת הולד מידי ולכך מותר כיון דמתחילתו בא מחמת הש"ז דהוי כנבלה מסרחת ושרי ולבסוף אעפ"י שנקרש ונעשה עור מ"מ מותר כמו אפרוח ביצת טרפה דכי גביל פירשא בעלמא הוא עכ"ל עיי"ש ביאור הדברים דאם השליא הוא מגוף הולד אף שבא מש"ז מוסרחת אסורה דהא כל הולד בא מש"ז שנפסד מתורת אוכל ואעפי"כ אסור דהא אין איסורו מחמת יוצא מן הטמא שנתרבה מהטמאים, אלא משום שהוא בהמה טמאה מצד עצמו ואפי' חמור שילד כמין פרה אסורה מחמת תולדתו שהנולד מן הטמא טמא כדילפי' מואת זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה שאסור:

אבל אם השליא אינו מגוף הולד אלא דנשאר חלק מהש"ז שאינו מתערב בגוף הולד אלא שנקרש מזה קרום על פניו הרי אין לאסרו מצד בהמה טמאה דהא אינו שייך לגוף הבהמה אלא דאנו באין לאסרו משום איסור יוצא שנתרבה מהטמאים לרבות צירן ורוטבן דאף הש"ז יצא מבהמה טמאה:

אך מחמת איסור זה אין לאסרו אלא כשהי' ראוי לאכילה בשעה שיצא ופירש מהאיסור, דאז חל עליו איסור יוצא משא"כ בזה דבשעה שפירש לא חל עליו האיסור דאז הי' כנבלה מוסרחת [ולא חמיר איסור יוצא מכל איסור שבתורה דבסרוחה מעיקרא לכ"ע שריא] וא"כ אף שאח"כ כשנקרש ונעשה עור חזיא קצת לאכילה מ"מ שוב אין מקום לאסרו דהא עכשיו אינו יוצא מן הטמא ודמיא לאפרוח ביצת טרפה [ועי' לעיל ד"ז:

ד"ה ודמיא מש"כ לזה דמיון מתוס' סוכה (ל"ב:

) ד"ה והאמת ותוס' קדושין (ס"ח.) ד"ה הכל] וא"כ השקלא וטריא כאן אינה במציאות דזה ידעינן דהעור הבא כנגד פניו תורת אוכל עליו [לכה"פ במקצת דאם אכלו אחשבי' כמש"כ התוס' מנחות ס"ט. לענין חלב בהמה טמאה שבכפרים] אלא דאנו מסופקין מה טיבה של שליא הלזו ומהיכן הוא נובעת, אם הוא חלק מגוף הולד שמחמת הש"ז נוצר ולד ונקרם עליו קרום או היא מגוף האם ואסור שהוא חלק מבהמה טמאה, או דילמא אינו לא מן האם ולא מן הולד רק הש"ז נחלק וחוץ מהחלק שהולד נוצר ממנו נשאר מעט ש"ז בפ"ע ומזה נתקשה ונמשך עור על פני הולד והמסקנא דפירשא בעלמא כלומר דבר הנפרש ועומד בפ"ע:

אמנם אף שיש הפרש בין כל השליא לעור הבא כנגד פניו דכל השליא הוא מגופו של ולד והוא בכלל בהמה טמאה, והעור שכנגד פניו אינו אלא מש"ז שנקרש, מ"מ בחמור שניהם מותרין, אך מחמת ב' טעמים:

היתר העור שכנגד פניו הוא משום שאינו מגופו של ולד כנ"ל וע"כ אף שמצד עצמו ראוי לאכילה קצת כמבואר בתוס' הנ"ל מ"מ שרי דדמיא לאפרוח ביצת טרפה:

והיתר כל השליא הוא מטעם אחר דאף שהוא מגוף הולד והי' בדין לאסרה משום בהמה טמאה