ראשית בכורים (בכורות) לג

או לא רק על גוף האיסור וכשגוף האיסור הוא ראוי יש לאסור היוצא אף שאינו ראוי דומיא לבת תיהא למאן דאוסר דאין משגיחין על מה שהבת תיהא מזיק לי' אלא כיון שהאיסור משום סרך שתי' והשתי' אינה מזקת אסור אף בריחא משום שתי':

והרמב"ם ס"ל דמ"מ כיון שגוף דבר היוצא אינו ראוי אין לאסרו וכדס"ל לרבא גבי בת תיהא לפי סברת התוס' הנ"ל, ואף דגבי בת תיהא קימ"ל כרבא דשריא הרי דאנו תופסין סברת רבא דאנו משגיחין על האיסור שהוא מטעם סייג וכל שהוא אינו ראוי אין לאסור, וא"כ לכאו' קשה על הפוסקים דמי רגלי החמור אסורין, אך לא באתי לתלות מחלוקתם לגמרי בפלוגתא דאביי ורבא אלא להשתמש בסברת התוס' שם והחולקים על הרמב"ם אפשר שיפרשו פלוגתא דאביי ורבא שם באופן אחר אך בגוף סברא זו ס"ל כמש"כ התוס' אליבא דאביי, ואף שהוא דרך רחוקה בכוונת מחלוקתם אמרתי להעלותם על הכתב וכל פטפוטי דאורייתא טבין:

(שם) בגמ' אמר להי רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, משמע דהך כללא לא קאי דוקא על טמא הנולד מן הטהור, אלא על איסורין שאסורין מטעם יוצא שנתרבו מהטמאים, וכמש"כ התוס' (ד"ו.) ד"ה למ"ל עיי"ש ומבואר דאף הכלל השני דהיוצא מן הטהור טהור קאי נמי על מאכלות אסורות, ויש להעיר מהך דפ' כל הבשר (קט"ז.) כשרה שינקה מן הטריפה קבתה אסורה, נימא כל היוצא מן הטהור טהור:

אך באמת לק"מ דכיון דהחלב כניס בתוך הקבה ולא נשתנה ממהותו אינו בכלל יוצא כדאמרי' גבי מי רגלי סוסים וגמלים מיא עול מיא נפיק ואף להאיכא דאמרי דאף של סוסים וגמלים אסירי הטעם מפני שנשתנו בטעמן ולא במראיתן כמש"כ הר"ת בס' הישר משא"כ בחלב שבקבה שלא נשתנה כלל:

אך לפי"ז ירווח לנו ליישב שיטת הרי"ף שפסק דאף חלב הצלול שבקבה שרי ועי' כו"פ סוס"י פ"ג שכתב דההיתר הוא מפני שנתעכל ולכאו' אינו מובן הרי מ"מ חזי לאכילה כדמוכח במנחות (ס"ט) אך לפי הנ"ל ניחא דכיון שנתעכל הרי נשתנה ממהותו שוב מותר משום דיוצא מן הטהור טהור, דהא באמת הי' בדין להתיר כל איסור שנשתנה אלא דגזיה"כ הוא מקרא דהטמאים משא"כ בזה שיוצא מן הטהור כלומר שנשתנה מחמת הטהור שוב מותר ואינו אסור אלא כשנשתנה מחמת עצמו או מחמת דבר שאינו מותר משא"כ בזה, והסוברים דאין עיכול מועיל לענין איסור ס"ל דזה אינו בכלל יוצא דיוצא הוא רק בדבר שנפרד מדבר משא"כ בנמצא בתוכו ועי' לקמן בסוגיא דדג טהור שבלע דג טמא:

(שם) בגמ' ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא גזין וצירעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי וכו' עי' ב"י סי' פ"א שהק' מנ"ל לר"י למעט דבש גו"צ הא בקרא לא אידכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפי' לה ובכלל דרשה זו אף דבש גזין וצירעין הוי בכלל עיי"ש, ועי' ב"ח מה שתירץ:

ועי' בהגהות מיימוני פ"ג מהל' מאכ"א שכ' דבש הצירעין אסור שאינו נקרא דבש סתם אלא דבש הצירעין ושם הטמא נקרא עליו [וכ"מ בפי' ר"ג כאן עיי"ש] משמע דשם לווי דהכא לא דמי לשם לווי הנזכר בכל הש"ס דהכא הפירוש כיון דנקרא על השם הטמא ע"כ לא שריא רחמנא ולא משום שם לווי רק משום שם הטמא:

ועי' פ"ג דעוקצים מ"ו כוורת דבורים ר"א אומר הרי הוא כקרקע ובפ' המוכר את הספינה מ"ט דר"א דכתיב ויטבול אותו ביערות הדבש וכו' הרי דרחמנא קריא יער שהוא מחובר וא"כ אינו נחשב יוצא מן הדבורים אלא כגדל מן המחובר דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, אך הא דאצטריך כאן קרא להתיר הוא אליבא דחכמים דס"ל שם שאינו כקרקע:

ועפי"ז יש לתרץ קו' הב"י דבדבש דבורים יש טעם להתיר משום דרחמנא קריא יער והחשיבו כאילו גדל מן המחובר ולא מהדבורים, ואף דחכמים פליגי על ר"א וס"ל דאינו כקרקע היינו רק לענין תלישה בשבת וכל הנך דס"ל מה שהתורה קראו כך לא נחשב כאילו הי' ממש בעצם כך עי' יבמות (מ"ד) דרק רע"ק ס"ל הכתוב קראה בית ובחידושי שם, אך עכ"פ מועיל לענין זה דנימא דדרשא דאתה אוכל מה שטמא משריץ לא קאי רק ע"ז, דמי איכא מידי דאינהו מיכל אכלי וכו' וה"ה כאן מי איכא מידי דלר"א נחשב מחובר גמור ולרבנן אינו מחובר כלל:

כתב הרמב"ן בהלכותיו וז"ל ואיכא מאן דיהיב טעמא אחרינא ואמר אי ביצת טהור אסירא עוף היוצא ממנה נמי ליתסר דהא כל היוצא מן הטמא טמא אלא מדשרי עוף היוצא ממנה היא גופה נמי שריא והך טעמא לאו דוקא הוא דהא אמרי' במס' תמורה אפרוח של טריפה מותר מ"ט כמה דלא מסרח לא גביל לכיי גביל עפרא בעלמא הוא וה"ה בזה עיי"ש:

ויש לדקדק בדברי הרמב"ן אלו, דהא הס"ד לאסור ביצת עוף הוא משום דבר הבא מן החי וא"כ מה ראי' הוא מהא דעוף היוצא ממנה מותר הלא הוא מותר בשחיטת עצמו ולא שייך לאסרו משום אבמה"ח דהא נשחט כדינו משא"כ הביצה שהיא בא מן החי ואין לה שחיטה שתתירנה שפיר אסורה:

והנה להסוברים בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דלדידהו ליכא איסור מן החי על בהמה שלמה ועוף שלם עי' תוס' חולין (ק"כ.) ד"ה מה י"ל דהראי' הוא כך דלא מצינו לשחיטה שתתיר איסור אבמה"ח שכבר חל וכל שחיטה מועלת רק לענין שלא יחול איסור אבמה"ח כשיתלש ויאכל ולא להתיר האיסור שחל כבר הילכך הי' בדין לאסור העוף הנוצר מהביצה כיון שעל הביצה כבר חל שם אמה"ח והעוף היוצא ממנה הרי הוא כמוהו וכיון שכבר חל עליו מחיים שם אמה"ח אי אפשר לשחיטה שתתיר אותו ומדחזינן דהעוף מותר ע"כ גם הביצה מותרת:

[וזה אין לומר דלעולם הביצה אסורה ולא ידעינן מכאן אלא דשחיטה יש לה כח להתיר אף האיסור שכבר חל זה אינו דהא אמרי' בפ' השוחט (כ"ז:

) הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים וכו' הרי דעיקר שחיטת עוף משום דיש לו השתוות לבהמה דמן הרקק נבראו וא"כ האיך אפשר ששחיטתו תועיל יותר משחיטת בהמה ואם באמת צריך שתועיל יותר מנלן דסגי לי' בסימן אחד, אע"כ דענין שחיטת עוף אין בו שום צד עדיפות משחיטת בהמה ומוכח דהביצה מותרת דאל"כ הרי כבר חל עליו איסור קודם שחיטה]:

עי' השמטה אך להסוברים דבחיי' לאברים עומדת והיתר שחיטה מועיל לסלק איסור אמה"ח שכבר חל לכאור' אין ראי' מכאן. אך י"ל דכאן גרע טפי דבא מאיסור