ראשית בכורים (בכורות) לב

מן האיסור, הרי דאף פרש חשיב יוצא משום דנשתנה בתוך הגוף, ואולי משום דראוי עכשיו לזבל שדות מה שלא הי' ראוי מתחילה ודמיא למי רגלי חמור דחזי לירוקנא דכל שנשתנה בתוך הגוף למהות אחר אסור משום יוצא מן הטמא:

(שם ע"ב) ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קמיבעיא להו דלא שתי אינשי עי' רבינו גרשום שכ' בזה"ל דלא שתי להו אינשי לשם רפואה ולא כלום הוי ולא אסירי דלא חשיבי למידי עכ"ל לכאורה אינו מובן מה בכך דלא חזי למידי הא מ"מ בכלל יוצא מן הטמא הוא ואי משום דמאוס והוי נוטל"פ הא אף מי רגלים של חמור הוי נוטל"פ וכמש"כ הכו"פ סי' פ"א בטעמו של הרמב"ם דשרי מי רגלי חמור דסוגיא דהכא אזיל אליבא דר"מ דאוסר נוטל"פ והרמב"ם פסיק כר"ש עייש"ה:

אך י"ל דבאמת אין לאסור מחמת יוצא מן הטמא אלא כשהדבר מתמצה מגופו של הטמא אבל מי רגלים דמיא עול חיא נפיק אין זה בכלל יוצא מן הטמא דמעלמא בא, אך מי רגלי חמור כיון דחזי לרפואה ומתחילה כשהי' מים בעלמא לא הי' ראוי לכך הרי החמור פעל על המים לשנותן למהות אחר דראויין עכשיו למה שלא הי' ראוי מתחילה, הילכך נחשב יוצא מן הטמא כיון דנשתנה מחמת הטמא, משא"כ במי רגלי סוסים וגמלים כיון דעכשיו ג"כ לא שתי להו לרפואה ולאו כלום הוי הרי לא נשתנו מחמת הטמא למהות אחר, ושינוי לגריעותא לא נחשב השתנות למהות אחר אא"כ יש בו צד למעליותא ג"כ ע"כ נשאר מים כמו שהי' הילכך לא הוי בכלל יוצא מן הטמא דמיא עול מיא נפיק וזהו כוונת ר"ג ז"ל לפי הנראה:

הנה הרמב"ם פסק דאף מי רגלי החמור מותרין וכ' הכו"פ סי' פ"א דטעמו של הרמב"ם משום דמי רגלים של חמור הם מאוסים בתכלית המיאוס והוי כנבלה שאינה ראוי' לגר דשריא לר"ש דקימ"ל כוותי' ואם כי שותין לרפואה הרי לרפואה אוכלין כל מידי דמסרח ולא מיקרי מחמת זה ראוי לגר וסתם מתני' דידן ר"מ היא דס"ל נבלה שאינה ראוי' לגר קרוי' נבלה עכת"ד*):

אך לפי"ז צריך להבין טעם הפוסקים דמי רגלי חמור אסורין וכ"פ המחבר בשו"ע בדעה קמייתא ואולי י"ל דפליגי בסברת החוו"ד סי' ק"ג שכתב דנבלה שאינה ראוי' לגר אפי' אם יתקנה אח"כ בתבלין ועכשיו הוא משובח מותרת דבשעה שלא היתה ראוי' הוי כעפרא בעלמא ונחשב אח"כ כעושה מעפר מאכל, ואף כאן הא דשתי אינשי מי רגלי החמור לרפואה אין שותין אותו כמו שהוא אלא מתקנין אותו בתבלין באופן שיהי' ראוי לשתי' וא"כ הרמב"ם אזיל בשיטת החוו"ד דאף בכה"ג שרי משום דהי' מתחילה אינו ראוי' לגר והדעה ראשונה שבשו"ע ס"ל דכל שתקנה אח"כ חוזרת לאיסורה:

ומקום יש בראש לומר דאפי' אי ס"ל להרמב"ם בעלמא דכשמתקנה אח"כ חוזרת לאיסורה מ"מ הכא שאני כיון דהאיסור הוא רק משום יוצא מן הטמא ע"כ לא שייך לאסור רק כשהי' אסור בשעה שפירש ויצא מן הטמא משא"כ בזה דבשעה שיצא מן הטמא הי' מותר שוב אין לאסור במה שמתקנה אח"כ דאז אינו יוצא מן הטמא:

ודמיא לסברת התוס' סוכה (ל"ב:

) ד"ה האמת גבי הירדוף שכתבו לחלק בין מרור להדס דגבי מרור אין לפסול משום דלאו דרכי נועם דיש עצה להסיר עוקציו אבל גבי הדס פסול דצריך כל המינים כדרך גדילתן עיי"ש פירוש משום דבעי' שיהי' ראוי מחמת הגידול וכל שבשעת הגידול הי' פסול אף שמתקנו אח"כ לא מהני משום דאין זה דרך גדילתו, ואף כאן כיון דעיקר האיסור הוא משום יוצא מן הטמא כל שבשעת יציאתו מן הטמא הי' מותר משום דלא הי' ראוי' לגר שוב אינו נאסר במה שמתקנו אח"כ [ועי' עוד דוגמא לזה בתוס' קדושין (ס"ח.) ד"ה הכל מש"כ בשם הר"ש מדריו"ש עייש"ה] ולא דמי לאיסור נבלה דאין האיסור משום שנתנבל אלא מחמת שהיא עכשיו נבלה וכמש"כ באב"נ סי' תפ"ג אות ו' לחלק בין איסור נבלה לטומאת נבלה עייש"ה:

עוד עלה בדעתי לפרש סברת מחלוקתם באופן אחר עפי"ד התוס' ע"ז (י"ב:

) ד"ה אלא שכתבו דמאן דאוסר בת תיהא אינו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב לי' כשתי' שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפי' את"ל דשתי' גסה מותרת באיסוה"נ הכא כיון דאם הי' שותה היין בעצמו לא היתה שתי' גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אעפ"י שאינו נהנה:

ועי' בתוס' שם (ס"ו:

) דרבא ס"ל להיפוך דאין לאסור הריח כיון דבשתי' כה"ג פטור לא חמור הריח משתי' עיי"ש הרי דפליגי בזה כיון דאיסור הריח של בת תיהא אינו מחמת עצמו אלא משום סרך שתי' מי אמרי' כיון דאם הי' שותה ממש לא הי' מזיק יש לאסור הריח, או דילמא כיון דמ"מ הריח מזיק ואם הי' שותה כה"ג הי' פטור לא עדיף הריח שהוא משום סרך שתי' משתי' עצמה, ואביי דאסר ס"ל דמה בכך שהריח מזיק אטו אנן משום ריח אסרי' לי' אנן משום סרך שתי' אסרי' לי' וכיון דאם הי' שותה לא הי' מזיק שפיר יש לאסור ועי' מש"כ בחידושי שם (ס"ו:

):

והנה בפ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ו כתב דעל היוצא מן הטמא אינו לוקה והאוכל אותם כאוכל ח"ש שהוא אסור מה"ת ואינו לוקה עליו עיי"ש ואולי י"ל מדמדמה לה הרמב"ם לח"ש אפשר דענינו לגמרי כח"ש וכמש"כ בס' זוהר הרקיע דח"ש שאסור מה"ת הוא סייג בדאורייתא שלא יבוא לאכול כשיעור ואף כאן מה דאסרה תורה היוצא מן הטמא ענינו סייג בדאורייתא כדי שלא יאכל את גוף הטמא וא"כ הסוברים דמי רגלי חמור אסורין ס"ל ג"כ סברא זו וע"כ אין להתיר מי רגלי חמור משום דנפסל מאכילת אדם דכיון דאין האיסור מחמת עצמו אלא משום סייג שלא יבוא לאכול גופו של טמא ע"כ אין להשגיח על הדבר היוצא אם הוא ראוי הגה"ה [ודבריו ז"ל תמוהים דהא בסרוחה מעיקרא גם ר"מ מודה דשרי וכאן הוי סרוחה מעיקרא דמשעה שחל איסור יוצא לא הי' ראוי ובשלמא לשיטת התוס' וסייעתם דלוקין על איסור יוצא הי' מקום לפרש דלא חשיב סרוחה מעיקרא דהאיסור נמשך מהדבר שיצא ממנו כגון מי רגלי חמור לוקה עליהם משום בהמה טמאה והבהמה טמאה הוי ראוי' מעיקרא אך לשיטת הרמב"ם דאנו דנין אליבי' קשה הא איהו ס"ל דאין לוקין על איסור יוצא והאיסור הוא רק מקרא דהטמאים והוי איסור מחודש וא"כ סרוחה מעיקרא הוא, וצ"ע טובא בזה:

וחוץ מזה קשה לפימש"כ בנו"ב קמא יו"ד סי' כ"ו דהרמב"ם פסק כר"מ בנוטל"פ וכ"כ באבני נזר או"ח סי' שמ"ט עייש"ה. ע"כ הג"ה]: