ראשית בכורים (בכורות) כט

משום דאין נ"מ למלקות, ואולי ס"ל עוד דאף בערלה משכחת לה משקה היוצא כמותה מה"ת במשקין הבאה מקליפי ערלה דלא שייך למיליף פרי פרי מבכורים דקליפה לאו פרי הוא כמש"כ התוס' ב"ק (ק"א.) עיי"ש ואכתי צ"ע בזה:

בגמ' וחלב בהמה טהורה מנלן דשרי עי' שטמ"ק שהק' וא"ת אמאי לא ילפי' מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב, ואומר ר"י ז"ל דהוא סבר שהם בני נח ולא נצטוו ע"כ כי אין זה מז' מצוות ב"נ שקבלו עליהם עכ"ל, לכאורה הא באמה"ח גם ב"נ מוזהר ודבר הבא מן החי כאבר מה"ח כלשון הש"ס כאן:

ומוכרח מכאן כדברי הכו"פ סי' פ"א דדבר הבא מן החי אין איסורו משום אבמה"ח אלא משום יוצא, דמרבינן מהטמאים וכל הנך, לכל איסורין שהיוצא מהן אסור וקרא דהטמאים לא נאמר לב"נ ודלא כהח"ס חיו"ד סי' י"ט שתפס בפשיטות דדבר הבא מה"ח אסור אף לב"נ עיי"ש:

אך מלשון הש"ס כאן והאי חלב כי אבר מה"ח הוא משמע קצת דאיסורו מטעם אבמה"ח ולא משום יוצא, והנה לשיטת התוס' חולין (ס"ד) וחי' הר"ן שם דעל כל היוצא מן הטמא לוקה אף שנתרבה מהטמאים וע"כ דלוקה משום זה האיסור עצמו שיצא ממנו אתי שפיר דעל יוצא מאבמה"ח לוקה נמי משום אמה"ח דגלי קרא דכל היוצא מן האיסור הרי הוא כמוהו, ומש"כ השיטמ"ק דלב"נ שרי הוא משום דלגבי ב"נ לא גלי קרא דהיוצא הוא כגוף האיסור:

ויש להמתיק ד' השיטמ"ק לפימש"כ בחידושי לק' בפ' יש בכור (מ"ז), דיש חילוק בין שבע מצות של ב"נ לשבע מצות של גר תושב, דגר תושב מקבל על עצמו אותן ז' מצות בתורת ישראל ע"כ מוזהר אף על הענפים שלהם, משא"כ בב"נ, כמו דאיתא בכריתות (ד"ט.) דג"ת אסור לעשות מלאכה בשבת כישראל בחוש"מ או כישראל ביו"ט, וב"נ ששבת חייב מיתה, וכן מי שאינו עוסק בפו"ר הרי הוא כשופך דמים וב"נ אינו מצווה בפו"ר עיי"ש באריכות, וה"ה כאן דיוצא מן האיסור הוי ענף של גוף האיסור וזה שייך רק בישראל או בג"ת אבל לא בב"נ, ולפי"ז יובן לשון השיטמ"ק שכתב בזה"ל אין זה מז' מצות שקיבלו עליהם, ולכאורה לשון שקיבלו עליהם אין לו הבנה, אך הוא הדבר דבא לתרץ בזה הא דלכאורה קשה כיון דיוצא מן החי תורת אבמה"ח עליו כדברי התוס' וחי' הר"ן הנ"ל אמאי לא נאסר לב"נ בכלל אבמה"ח, וע"ז כתבו דאין זה מז' מצות שקיבלו עליהם, פי' דאם היו מקבלין עליהם בתורת ג"ת ודאי היו מוזהרין אף על היוצא מאמה"ח, אבל כיון שלא קיבלו עליהם בתורת ג"ת, ואזהרתן הוא רק בתורת ב"נ ע"כ אינן מוזהרין על יוצא שהוא רק ענף מאבמה"ח, ועי' רשב"א ור"ן פ' אלו טרפות גבי נשתברו אגפי' דאבר ובשר המדולדלין כיון דבישראל אין בהם אלא מצות פריש שרי לב"נ, ובש"ך סי' נ"ה ס"ק י"א:

(שם) בגמ' אלא מדכתיב ואת חריצי החלב, ודילמא לסחורה אטו דרכה של מלחמה לסחורה, עי' מל"מ פ"ח מה' מאכ"א שהק' מכאן להסוברים דאיסור סחורה במאכלות אסורות הוא מה"ת ואם איתא דחלב אסור האיך הי' מותר לסחור בחריצי החלב, ותירץ דכאן הוי נזדמנו דאם קנה עזים לגיזה ולשחיטה נחשב החלב נזדמנו עיי"ש, אך אכתי קשה התינח אצל ישי הוי שפיר נזדמנו אבל הרי שלח לשר הצבא ואצלו לא הוי נזדמנו, והאיך הי' מותר לסחור בהם, ועי' תויו"ט פ"ז דשבועית:

אמנם לדעת הט"ז יו"ד סי' קי"ז דבנזדמנו אצל ישראל זה רשאי ליתן לישראל אחר למכור ולהשתכר דחשיב נזדמנו אף אצל השני אתי שפיר והי' מכאן סעד לדבריו, אבל לדעת הב"ח שם אינו כן עיי"ש, ועי' תשו' רעק"א סי' ע"ד, ולדבריו קשה מכאן, ועי' ב"ק (ד"י:

) השתא אי אית לי' לדידי' כמה טרפות יהיב לי', ולכאורה אצל הניזק הוי סחורה במאכלי אסורות דאצלו לא הוי נזדמנו ולשיטת הב"ח ליתסר:

אך י"ל דגבי ניזק כיון שהוא מוכרח לקבל מדכתיב ישיב לא חשיב סחורה כיון דאינו עושה בזה מסחר במתכוין ומוכרח לקבלם הוי שפיר כנזדמנו אצלו, ואפשר דה"ה בבע"ח כיון דכשאין לו מעות לשלם לא אמרי' לי' זיל טרח ואייתי זוזי כמש"כ הרא"ש ב"ק (ד"ט) רשאי לקבל מאכלות אסורות בחובו, וא"כ י"ל דכשמקשה הש"ס ודילמא לסחורה, היינו שישי הי' חייב איזה חוב לשר הצבא ולא הי' לו מעות לשלם לו ושלחן לו בחובו, דבאופן זה חשיב נזדמנו אצל שר הצבא ורשאי למוכרן. ואתי שפיר אף לדעת הב"ח:

והנה גוף ד' הט"ז שכ' להתיר מטעם שליחות קשה להבין וכי מה שליחות הוא זו כשישראל השני קונה ומשתכר, ועי' שבת (י"ט.) אא"כ קצץ לו דמים דאז בדידי' קטרח וכ"ש כשקונה והישראל הראשון ידו מסולקת מזה לגמרי:

ואולי י"ל דההיתר הוא מפני השבת אבידה, דהט"ז מיירי באופן שהישראל הראשון שנזדמנו אצלו א"א לו בעצמו למכור לנכרי כדמוכח מדבריו, ואם לא נתיר לו למכרו לישראל הרגיל למכור לנכרים יפסיד, וכיון דמה שמותר בנזדמנו הוא כדי שלא יפסיד, דכיון דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט נמסר הדבר לחכמים להתיר במקום פסידא, אף דשלא במקום פסידא אסור מה"ת, כמש"כ הט"ז ובתשו' רעק"א סי' ע"ד, וכיון דהראשון לא יוכל למכור לנכרים ועי"ז יהי' מוכרח להפסיד מותר לישראל השני לקנות ממנו משום השבת אבדה, [כמש"כ הרשב"ם ב"ב (נ"ג.) ד"ה האי דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק משום השבת אבדה] דאם התירו משום פסידא, יש להתיר ג"כ משום הפסד מצוה דהשבת אבדה, דהפסד מצוה לא גרע מהפסד ממון כדמבואר בתוס' פסחים (י"א) וכיון דהשני רשאי לקנות ממילא רשאי למכור ג"כ, דאף זה חשוב אצלו נזדמנו כיון דמוכרח לקנות ממנו משום מצות השבת אבדה, ודמיא להך דב"ק (ד"י) דהניזק רשאי לקבל הטריפות מפני שהוא מוכרח לקבלם ואינו קונה אותם במתכוין רק בהכרח, גם זה הישראל השני אין כוונתו למו"מ רק למצות השבת אבדה אלא דממילא משתכר ג"כ [וכהך דסוכה (כ"ו.) גבי תגרי תו"מ, וברש"י שם ד"ה תגריהן, דעיקר כוונתו להמציא לצריך להם]:

אך לכאורה אכתי קשה הא אי משום הא למ"ל לקנות מן הראשון הא יש עצה למכור בשליחותו על חשבונו של ראשון, (ועי' מכות (ט"ז.) אי שוויתי שליח איהי קמבטלה], אך י"ל לפמש"כ הב"י בשם הרשב"א דטעם איסור סחורה משום שמא יבוא לאכול אף בשליח שייך איסור זה, ולא נשתכר כלום במה שנעשה שליח, וכיון דבין כך ובין כך איכא חששא דשמא יבוא לאכול, ואעפי"כ מוכרח להתיר שוב רשאי לקנות ג"כ:

ואולי גם הט"ז נתכוין לכך במה שכתב דמוכר בתורת שליחות, כלומר דההיתר הוא מטעם שליחות,