ראשית בכורים (בכורות) כח

ולכאו' דברי התוס' סתרי אהדדי דלפי תירוצם בחולין דבזה אין שתי' בכלל אכילה משמע דאף חלב מחוי שם חלב עליו אלא דפטור משום דלא אסרה תורה פעולת השתי', ולפי תירוצם בנדה אין הפטור מצד הפעולה אלא דגוף החלב פקע איסורו [ונ"מ למ"ד יש דיחוי באיסורין עי' מנחות (נ"ד:

) דלפי הטעם דפקע איסורו אף אם חזר ונקפה פטור עליו, ולפי הטעם דפעולת השתי' לא אסרה תורה אם חזר ונקפה חייב עליו]. אך לפי הנראה דברי התוס' לא סתרי אהדדי וחלב מהותך הי' בדין להתירו מחמת ב' טעמים, חדא מפני שנשתנה ממהותו ועוד מחמת הפעולה דלא אסרה תורה רק פעולת אכילה ולא פעולת שתי', דיש בו תרתי לריעותא שינוי העצם ושינוי הפעולה:

וראי' לדבר, מהא דאמרי' בחולין שם והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' למ"ל ליגמר מהני מחלב וחמץ ונבלה] ולכאו' איך נוכל למילף ציר מהמחה את החלב הרי שם המחה גופו וממשו של איסור בזה שפיר גלי קרא דנפש לרבות השותה דחייב אף על שתייתו, משא"כ בציר שאינו גופו של איסור אלא דבר היוצא מן האיסור, ויש בו תרתי לריעותא חדא דאכילה כתיב וציר הוי שתי', ועוד שאין זה גופו של איסור אלא דבר צדדי היוצא מן האיסור:

אע"כ אף הממחה את החלב יש בו תרתי לריעיתא חדא דלא אסרה תו' אלא אכילה ולא שתי', ועוד דכשניתך ונעשה משקה פקע איסור חלב ממנו מפני שנשתנה למהות אחר כנ"ל, ומדגלי קרא גבי חלב וכל הנך דאף שעשה מהן משקה, עובר עליהם, מוכח דיוצא מן האיסור אסור, דאף המשקה שנעשה מהחלב הוא בכלל יוצא מן האיסור דהאיסור הוא גוף החלב והמשקה הוא רק יוצא מהחלב דמהחלב נעשה משקה, ובענין יוצא אין נ"מ אם הדבר שיצא ממנו נשאר בעין, להיכא דגוף הדבר נשתנה למהות אחר, וא"כ אין חילוק בין ציר היוצא מן האיסור לממחה את גוף האיסור דבתרווייהו איכא תרתי לריעותא, וזהו שכתבו התוס' כאן דשקולים הם:

וכ"מ בתוס' חולין (ק"כ:

) ד"ה היכא שכ' דכלאים אע"ג דלא כתיב בהו אכילה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין עיי"ש, אך הר"ר שמואל שם לא ס"ל כן דחלב וחמץ אף שנימוחו שמם עליהם עי"ש, וכן משמע בתוס' שלפנינו בסוה"ד שכתבו ומיהו מהציר לחודי' לא הוי שמעי' דליהוי שתי' בכלל אכילה דהוי מצי לאוקמי כשהקפהו ואכלו, ואם איתא דכשהוא מהותך אין עליו שם איסור כלל איך חל עליו איסור יוצא כשהקפהו אח"כ הרי עכשיו אינו יוצא מן האיסור, ובשעה שפירש מן האיסור שאז הי' ראוי לחול עליו שם יוצא הי' היתר מחמת היותו משקה, ודמיא לסברת התוס' קדושין (ס"א.) ד"ה הכל בסוה"ד דכיון דכל זמן שלא גרשה לא יהא הולד ממזר אין סברא לומר דמשום שגרשה יהא איסור נוסף דמה גריעותא יש בה אחר הגירושין יותר מלפני הגירושין עייש"ה, וה"ה כאן כיון דבשעה שפי' הציר הי' מותר האיך יאסר אח"כ משום שנקפה, הרי עכשיו שוב אינו יוצא מהאיסור עי' מה שאכתוב בזה לקמן ד"ז:

ד"ה הנה] אע"כ דאף בהיותו מהותך שם איסור עליו אלא דאינו אסור בו משום שלא אסרה תורה אלא אכילה ולא שתי', ואין שום ריעותא בגופו רק בפעולת האיסור דפעולה כזו לא אסרה תורה:

אמנם התינח לשיטת התוס' חולין (ס"ד.) ד"ה שאם דעל יוצא מן האיסור לוקה כמו על גוף האיסור ועי' חי' הר"ן שם, אך לשיטת הרמב"ם דיוצא מן האיסור הוי כח"ש שאסור מה"ת ואין לוקין עליו, כמש"כ בפ"ג ממאכ"א ה"ו ודאי אין לדמות ציר של איסור לממחה את החלב דהא בממחה את החלב מפורש בגמ' שם דחייב כרת, והדרא קי' לדוכתא מאי מקשה הש"ס למ"ל קרא דהטמאים לאסור צירן ירוטבן וכו' הא טובא איצטריך דציר לא דמי לממחה את החלב:

ועי' מל"מ פי"ג מהל' שגגות הביא דברי הרשב"א בתשו' ותפס מש"כ הרמב"ם שאינו לוקה על יוצא מן האיסור הוא מדגלי קרא ומבשרם לא תאכלו וכיון דיש מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט ע"כ אסור ואינו לוקה:

ולפי"ז יש לדחוק ולפרש קי' הש"ס למ"ל קרא דהטמאים כלומר הא דהטמאים לאסור ציר הא ממילא נשמע דאסור דילפי' מכל הנך ומילקי לא לקי דהא כתיב ומבשרם, אך לשיטת הרה"מ דקרא דמבשרם שהביא הרמב"ם לאו דיקא ועיקר טעמי משום דכל הנלמד מריבויא אין לוקין עליו קשה כנ״ל:

ואולי יש לתרץ גם לדעת הה"מ דלעולם ס"ל להרמב"ם דכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא נלמד מאיזה יתיר אין לוקין עליו כמש"כ המל"מ שם ע"כ ציר ורוטב וקיפה דילפי' מה"א דהטמאים אין בו אלא איסורא גרידא, אך קרא דנפש לרבות השותה דכתיב גבי חמץ וגבי חלב חשיב כמפורש בקרא דנפש משמעותו כל דבר המשיב נפש והיינו אפי' שתי' כדפירשי':

והא דמקשה הש"ס למ"ל גבי שרצים קרא דהטמאים לאסור צירן וכו' ניליף מהנך הקו' הוא כך כיון דבכל הנך בלא"ה אינו לוקה דמריבויא ילפי' להו, הרי נוכל למילפנהו במה מצינו מחלב וחמץ ונבלה ודבר הלמד במה מצינו ג"כ אין לוקין עליו, וכעין זה ראיתי בפנ"י קדושין בקו"א סוגיא דחדש. [ומשה"ק הפנ"י שם דא"כ למ"ל למיעבד צריכותא גבי חלב וחמץ ונבלה ת"ל דאי לאו דמפורש בכל חד והוי ילפי' במה מצינו לא הי' חייב י"ל דהש"ס עדיפא מינה קמשני]:

ועי' רמב"ם פ"י מהל' מאכ"א הכ"ב הטבל והחדש וההקדש וכו' והערלה משקין היוצאין מפירותיהם אסורין כמותם ואין לוקין עליהם, ועי' כ"מ ולח"מ שם ותשו' חכ"ץ סי' כ' ובקו"א להפנ"י בסוגיא דחדש שהרחיבו הדיבור בשיטה זו, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שפ"ה ביאר בטו"ט דהסוגיות דפ' כ"ש ופ' העור והרוטב לא סתרי אהדדי, ותורף דבריו ז"ל דבכל הני דחשיב בחולין משקין היוצא מהן כמותן גם עכשיו חשיב פרי מאכל ועכשיו הדרך הוא בשתי' והוי דרך אכילתו, אך בערלה דגמר פרי פרי מבכורים אין משקה היוצאין מהם כמותן, וא"ת יתחייב משום שיש שבח הפרי בתוך המשקה אם דנין על עיקר הפרי המשקה הוי שלכד"א עייש"ה ותמצא נחת:

והנה לפי"ז יש לפרש דברי הרמב"ם כמסקנת הסוגיא בחולין שם דכל הני ילפי' במה מצינו מחלב וחמץ נבלה ושרצים וע"כ משקה היוצא מהן אסורה מה"ת, והא דאין לוקין עליהם משום דנלמד רק במה מצינו ואין מזהירין מן הדין, אך מערלה קשה האיך כלל הרמב"ם ערלה עם כל הנך הרי ערלה גמרי' פרי פרי מבכורים ואין משקה היוצאה ממנה אסורה מה"ת:

ואולי יש לדחוק ולפרש כיון דמדרבנן אף משקה של ערלה אסור כילל אותן יחד לענין איסור