ראשית בכורים (בכורות) כז

קרא זיעה בעלמא הוא עיי"ש, ומבואר דלדידי' בדגים כל היוצא מהן מותר דבדגים הכתוב לא ניתן לדרוש כלל, דאם איתא דניתן לדרוש אמאי לא מרבינן אף הציר שלהם הא בעצם הציר אין חילוק בין בהמה ושרצים לדגים, וגם אין לפרש דהכתוב מגלה לנו טיב הציר של בהמה ושרצים דלאו זיעה נינהו זה אינו, חדא דאם בטבע הוא כך למ"ל קרא, ועוד אם באמת לא ידעי' טיבו ומהותו אלא דקרא גלי לן, אף בדגים נדרוש קרא להכי, אע"כ הא ליתא ומבואר כנ"ל דס"ל דבדגים לא ניתן קרא לדרוש על שום יוצא ודרשא דשקץ הוא שבתו"כ אסמכתא בעלמא הוא:

ולכאו' אינו מובן מה דקאמר דבבהמה טמאה ושרצים גלי קרא דלא הוי זיעה, והו"ל למימר דגלי לן קרא שאף זיעה אסורה, אך יובן לפי"מ דאיתא בפ' כ"ש (כ"ד:

) אי אשמעי' פירא גופא דלא קאכיל דרך הנאתו שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא, ועיי"ש בתוד"ה אלא, ומבואר משם דלעולם כל משקה הנסחטת מאוכל נחשב זיעה דבכל מקום דכתיב בתורה אכילה לא אסרה תורה רק גוף האוכל, אבל כשהמחה את האוכל ועשה ממנו משקה אין זה האיסור שאסרה תורה ונקרא זיעה, חוץ מדבר שדרכו בכך ועיקר חשיבותו הוא המשקה כגון תירוש ויצהר, ובהנך דמרבינן בחולין (ק"כ) שחייב כשהמחה אותן גלי קרא דאין המשקה נחשב זיעה אלא גוף האיסור ודמיא לתירוש ויצהר [ועי' בדברינו לקמן אי"ה]:

ובאמת גם לשיטת רש"י ורשב"א ורא"ש ואו"ז הנ"ל ג"כ מוכרח לפרש כן הך דזיעה בעלמא דש"ס פסחים הנ"ל, אלא דבציר דגים דהוי זיעה בעלמא המפורש בפ' גה"נ (צ"ט.) יש להם פי' אחר והם שמות שוין וגופין מחולקין, ולמר תרי גוונא זיעה נינהו, היינו זיעה דפ' כ"ש פירושה שאין זה גוף האיסור שאסרה תורה, ואף שהמשקה הוא דבר ממשי ונתמחה מגוף האוכל מ"מ דינו כזיעה כל היכא דלא גלי קרא לאסור משקה היוצא, ומה דאמרי' בפ' גה"נ ציר דגים זיעה בעלמא הוי פירושו שבטבעו הוא רק זיעה ואין בו ממשות ולחלוחית של גוף הדג, אבל אם באמת הי' בו לחלוחית הדג הי' אסור משום דאף בדגים נתרבה משקץ הוא כל היוצא ממנו ודו"ק היטב:

(שם) תוד"ה רוטב וכו' ומיהו כאן אין צריך לומר כך דאיצטריך לרוטב וקיפה לאשמעינן דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתי' ואינו בכלל אכילה קמ"ל מכלל אכילתו וכו', מיהו קשה דמשמע הכא דאיצטריך לציר לאשמעינן דחשיב כגוף השרץ דפריך מני' אחלב דיתסר כמו ציר וצ"ל דשקולים הם עכ"ל, ולכאו' אינו מובן במה הם שקולים הרי שם הוא ממחה גופו של איסור משא"כ בציר שאינו גוף האיסור אלא יוצא מן האיסור, כדמוכח מהא דמדמה הש"ס חלב לציר וחלב אינו גוף הבהמה כדמבואר בזבחים (ל"ה.) חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא וברש"י שם דלאו גופא דזבחא הוא עיי"ש, ומסתמא גם ציר אינו נחשב מגוף הבהמה אלא מיצוי הלחלוחית שבתוכה, וכ"מ ממש"כ התוס' לעיל ובחולין (קי"ב:

) דהא דרוטב וקיפה אסור משום טעכ"ע ועיקר הקרא לצירן הרי דבציר לא שייך טע"כ, וא"כ האיך ציר ומיחוי הגוף שקולים הם:

וכדי להבין הדברים נקדים דברי הש"ס חולין (ק"כ.) אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא בי' והא לאו אכילה הוא אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה, ובתוס' שם וא"ת למ"ל קרא הא שתי' הוי בכלל אכילה, וי"ל דהתם במידי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחו להו ושתי להו עכ"ל, משמע דאף חלב מחוי שמי' חלב אלא מדכתיב האיסור בלשון אכילה לא אסרה תורה אלא פעולת אכילה ולא פעולת שתי', וכשם שאין הנאה בכלל האיסור כך אין השתי' בכלל אכילה אלא ביין ושמן שעיקר חשיבותן הוא המשקה דהוי נשתנה למעליותא:

וכמש"כ הרמב"ן דעיקר חיוב תרו"מ מה"ת הוא ביין ושמן ולא בענבים וזיתים, שתייתן זו אכילתן [ודמיא קצת להך דחולין (קל"ז.) דעזים דאורחייהו בתלישה תלישתן זהו גיזתן, ועי' תוס' שם קל"ו. ד"ה אי דהנאת ראשית הגז היא אכילתה, וה"ה בזה כיון דעיקר החשיבות הוא השתי' זה אכילה דידהו דלשון אכילה שייך על עיקר הנאת הדבר כנודע] אבל בדבר שאין עיקרו לשתי' לא נכלל בלשון אכילה וע"כ הי' פטור על השתי' לולא דגלי קרא נפש לרבות השותה:

אך בתוס' נדה (לב.) תירצו בלשון אחר דאף דבעלמא שתי' בכלל אכילה אשמעינן כאן דחלב מהותך שמי' חלב עיי"ש, פירוש דלולא דגלי קרא דנפש לרבות השותה [וכן מקרא דהטמאים דמכל הנך ילפי' לכל איסורין שבתורה עיי"ש] הייתי אומר דכל איסור שנשתנה מבריאותו וממהותו פקע איסורו דלא אזלי' בתר מעיקרא אלא בתר השתא, ועי' מג"א סי' תס"ז שהק' על שיטת ר"י שהתיר נבלה שנפלה לתוך הדבש משום דטבע הדבש להפך, ובתר השתא אזלי' מהא דאמרי' בשמעתין דחלב חידוש הוא דקאתי מדם ושריא רחמנא, ואם איתא דאזלי' בתר השתא בכל איסורין מאי חידושי'] ובס' חק יעקב שם תירץ דעיקר התירו של ר"י משום דנהפך להיות דבש שהוא דבר המותר, משא"כ התם דאף דהדם נשתנה מ"מ לא נשתנה לדבר המותר והדברים עתיקים:

אמנם כל זה בתר דגלי קרא דהיוצא מן האיסור אסור אבל לולא דגלי קרא סד"א דכל איסור שנשתנה ממהותו נעשה היתר, ואף מה שנתמחה ונעשה ממנו משקה חשיב שינוי ממהותו ועצמותו, אלא דבמידי שעיקרו לשתי' כגון בתירוש ויצהר אין זה נחשב שינוי ממהותו מה שנעשה מאוכל משקה, דעיקר מציאותן וחשובתן הוא להעשות משקה, עי' ביצה (י"ג.) בן לוי שנתנו לו שבלין במעשרותיו עושה אותן גורן ענבים עושה אותן יין, ומבואר שם דענבים לא נקרא גמר פרי עד שנעשה יין, אבל בשאר אוכלין שעיקר חשיבותן לאכלן כמו שהן אם המחה אותן ועשה מהן משקה חשיב שינוי ממהותו ופקע איסורו:

ואף דגבי חמץ אמרי' שם דהמחהו נתרבה מנפש לרבות השותה ושם קשה קצת דאין איסור חמץ מחמת מהות פרטי אלא מפני שהוא מחומץ וא"כ אף שעשה ממנו משקה מ"מ עדיין חמץ הוא בעצם, אך לא אסרה תורה רק מאכל של חמץ וכשעשאו משקה אין זה חמץ שאסרה תורה ודו"ק]:

אתי, ולכאו' דבריו ז"ל סתרי אהדדי וצ"ע, ובגוף ההכרח שהכריח דלרוטב לא צריך קרא עי' תוס' כאן וחולין קי"ב:

עיי"ש] ע"כ הג"ה: