ראשית בכורים (בכורות) כו

ואדרבא יהי' מוכח מד' הרמב"ם שתפס כריוה"ג דיליף נדמה מאך בכור שור ואכתי צ"ע בזה:

(שם) תוד"ה והא בסוה"ד וקשה דהא אמר אפי' קדוה"ג מקדוה"ג לא ילפי' דצריך קרא לכל חד וחד והאיך נוכל למילף קדושת דמים מקדוה"ג:

ולחומר הקו' נלפענ"ד הקלושה לתרץ לפי"מ דאיתא לקמן (י"ז.) דר"מ וחכמים פליגי ברחל בת רחל בת עז אי אזלינן בתר אמו ולאו נדמה הוא או אזלי' בתר אמו דאמו ונדמה הוא עיי"ש, וא"כ י"ל דשפיר ילפי' קדו"ד מקדוה"ג לענין נדמה, והא דצריך קרא לכל חד וחד גבי קדוה"ג עצמה לשור כשב ועז, אם אינו ענין לנדמה גמור דלזה ילפינן מהדדי, תנהו ענין לרחל בת רחל בת עז ולרחל בת עז בת רחל דאם יש בו רק קצת נדמה או שאינו דומה לאמו או שאינו דומה לאמו דאמו פטור דבעי' שיהא שוה לגמרי:

ועי' ברא"ש שם ובטור סי' שט"ו דב' האוקימתות הילכתא נינהו ולכאורה קשה מנא לן הא דאף זה חשוב נדמה, אך לפי הנ"ל ניחא דאל"כ נכתוב רחמנא חד ונילף לכולהו כמו דילפי' קדו"ד מקדוה"ג אע"כ דכשב ועז צריך חד להיכא שאינו דומה לאמו ואידך להיכא שאינו דומה לאמו דאמו:

ולפי"ז אתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם דינים אלו וכתב הב"י סי' שט"ו שטעמו משום דרב אשי אוקים התם אוקימתא אחרינא, ומפשטא דמתני' דלא קתני אלא רחל שילדה כמין עז וכו' משמע דוקא בהך גוונא פטורה אבל באינך גוונא חייבת עיי"ש:

ולפמש"כ מובן טעמו של הרמב"ם ביותר דמאן דפוטר רחל בת רחל בת עז, או רחל בת עז בת רחל ע"כ כריוה"ג ס"ל עיטור נדמה ילפי' מאך בכור שור ואך בכור כשב וכו' דלדידי' אייתר לי' תרי קראי דכשב ועז כנ"ל, אבל לתנא דמתני' דילפי' מפטר פטר אין שום לימוד לזה, וכיון דהרמב"ם תפס לעיקר כתנא דמתני' דהלימוד הוא מפטר פטר, כדמבואר בלח"מ פ"ב מה' בכורות שפיר השמיט דינים אלו דלדידי' זה אינו בכלל נדמה ודו"ק:

(דף ו' ע"ב) הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' פירש"י ה"א יתירה לאסור צירן שומן הדג, וקשה הא קרא בשרצים קאי, והתוס' הוכיחו דציר דגים אינו אלא מדרבנן וכבר הרגיש הרש"ש בזה, ובס' חק נתן גריס שומן שרצים, אך אם נגרוס כן קשה מה ענין שומן לציר, ולמ"ל ריבויא לשומן הרי שומן היא ממשו של איסור, עי' תוס' חולין (ק"כ.) ד"ה היא ובחידושי שם:

ולחומר הנושא נלפענ"ד דרש"י ז"ל, בא ליישב קו' התוס' שהקשו מהא דמבואר בפ' גה"נ דציר אינו אסור אלא מדרבנן, וכתבו לחלק בין ציר דגים לציר שרצים, ואף דבתו"כ דרשי' שקץ הוא לכם דכתיב גבי דגים לאסור צירן ורוטבן מוכרח דאסמכתא בעלמא הוא:

אך רש"י ז"ל לא ניחא לי' לפרש דהדרשא של התו"כ אסמכתא הוא, אלא דרשא גמורה הוא לאסור בדגים כל היוצא מהן. אך לשון ציר דנקט גבי דגים לאו דוקא ואגב דנקיט בעלמא גבי שרצים ובהמה טמאה לשון ציר נקט לה נמי גבי דגים, וכוונתו על שומן הדג. שנתמחה ונעשה ממנו משקה (כמו משקה הטראהן] דגם זה צריך לריבויא דהטמאים ואין איסורו אלא מטעם יוצא מן האיסור:

ואע"ג דשומן הוא גוף האיסור היינו רק כשהשומן בעין ולא נעשה ממנו משקה, אך כשנתמחה ונעשה ממנו משקה הי' בדין להתיר דשתי' לאו בכלל אכילה במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי, כמש"כ התוס' חילין (ק"כ.) וכמו דמרבינן שם המחה את החלב וגמעו מנפש לרבות את השותה, ה"ה בזה, כדמבואר בסוגיא דשם דלימוד דנפש לרבות את השותה, ולימוד דהטמאים לרבות צירן ורוטבן בחדא מחתא מחתינהו עייש"ה:

אבל ציר דגים ממש אין סברא לרבות לאסרו משום איסור יוצא מן הטמא, דציר דגים משונה מציר בהמה ושרצים דהתם הציר הוא דבר ממשיי ושייך לאסרו, משא"כ בציר דגים דאינו אלא זיעה בעלמא, ועי' במכילתין (כ"ב.) ציר לאו בר קבולי טומאה הוא פירש"י דזיעה בעלמא הוא, שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן עיי"ש, הרי דאינו לא אוכל ולא משקה מדאינו מקבל טומאה, ומדכתב ציר דגים משמע דציר בהמה מקבל טומאה, וע"כ שיש חילוק בין ציר בהמה ושרצים לציר דגים דציר בהמה ושרצים יש בו לחלוחית ומחשית ע"כ שם אוכל או משקה עליו, משא"כ בציר דגים, ועי' בש"ך יו"ד סי' פ"ג ס"ק ט"ו, ועי' רמב"ם פ"ג מהל' מאכ"א הכובש דגים טמאים צירן אסור אבל ציר חגבים טמאים מותר מפני שאין בהם לחלוחית, משמע דציר דגים יש בו לחלוחית:

אך לפי הנראה לחלוחית שלו קלוש מאוד ומה"ט אין סברא לאסרו מן התורה דזיעה בעלמא הוא, אלא כיון דיש בו לחלוחית קצת אסרוהו חכמים וציר חגבים אף מדרבנן שרי, ואף שעכ"פ יוצא מן האיסור הוי מ"מ כיון דליחותן מועט לא נחשב לכלום, ודמיא לעצמות של איסור שמצטרפין להיתר כמש"פ בשו"ע יו"ד סי' צ"ט ועי' פרמ"ג שם דאף שיש מוהל בעצמות, אך טעם כזה לא אסרה תורה משום דלא השוב, וכהך דאין בגידין בנ"ט (ועי' כו"פ וחוו"ד שם], כן הוא הפי' של שאני ציר דגים דזיעה בעלמא הוא לשיטת רש"י, וכן מבואר בריטב"א חולין (צ"ח:

) (וצ"ט:

) דרק ציר דגים הוי זיעה בעלמא, ומה"ט לא נתרבה מהטמאים [וע"כ כוונתו מקרא דשקץ הוא המפורש בתו"כ] אבל ציר בהמה לא נחשב זיעה עייש"ה:

ואולי יש להעמיס כוונה זו אף בד' התוס' דמש"כ גבי דגים אסמכתא בעלמא, אין הפי' דכל הדרש דשקץ הוא הוי אסמכתא, אלא דלענין ציר הוי אסמכתא אבל לעולם אף היוצא מן הדגים אם הוי דבר ממשיי אסור מה"ת כנ"ל:

וכן מפורש ברשב"א חולין שם בשם התוס' דצירן אסמכתא וקרא לאסור רוטב וקיפה עיי"ש, וכ"כ הרא"ש פ' אין מעמידין סי' מ"ב עיי"ש, וכן ראיתי באו"ז הל' בכורות סי' תפ"א. עיי"ש *):

אבל מדברי השטמ"ק בהשמטות כאן משמע דכל ציר הוי זיעה בעלמא, אלא דבבהמה טמאה ושרצים גלי קרא דלא הוי זיעה בעלמא ובדגים דליכא הגה"ה אך מה שתפס שם האו"ז דע"כ לא פריך מרוטבו דהתם היינו עיקר האיסור המיחוי במים, קשה להבין דא"כ אמאי מייתי הש"ס בעלמא רוטב וקיפה בהדי ציר, ועוד מה זה דקאמר אח"כ דגבי שרצים צירן, אסמכתא בעלמא, משמע אבל רוטב וקופה הוי עיקר האיסור הרי לענין זה א"צ דרשא דשקץ ולענין ציר נמי לא וא"כ למאי