ראשית בכורים (בכורות) כג

עי' תוס' זבחים (כ"ד.) ד"ה הואיל דכשם שבג"כ מקדשין הכהן כן הרצפה מקדשתו עייש"ה] ועי' סנהדרין (פ"ג.), הרי דקדושת כהונה לענין עבודה אין עליו רק בשעה שלבוש הבגדים ובשעה שפושט בטלה קדושתו [היינו מעלת הכהונה לענין עבודה] ולכאו' הרי פקעה הקדושה בכדי, אע"כ כיון דקדושה זו באה מחמת סיבת לבישת הבגדים כשפושטן בטלה קדושתו, וה"ה בקדושת בכורה התלוי' במקום היינו בא"י כל שבטלה הסיבה פקעה הקדושה, והא דנתקדשו במצרים ע"כ הופיע אז שם קדושת הארץ לפי שעה, וע"כ הי' בדין שתתבטל קדושתן אח"כ אם איתא דקדושת בכורה תליא בביאת הארץ:

והא דלא מייתי ראי' מהא דשייך קדושת בכורה בזה"ז בחו"ל, י"ל עפמש"כ באבני נזר יו"ד סי' קכ"ו בטעם דשייך ענין ערבות בזה"ז אף דחיוב ערבות תלוי בהיותם בארץ ישראל, דאף שגלו, מ"מ מקום של ישראל בא"י ואנו חשובים גולים ע"כ עדיין חשיב כאילו כולם בא"י אף שאין אנו בפועל שם עייש"ה וה"ה לענין זה כמובן:

אמנם דבר זה אי קדושת כהונה לענין עבודה תלוי' בבגדי כהונה, תלוי' בב' תירוצי התוס' קדושין (ל"ו:

) שהק' וא"ת תפ"ל דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דהא אפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וי"ל דמיירי כגון שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה ל"ה מחוסרי בגדים עיי"ש, דלפי תירוץ הראשין בגדי כהונה הוי צורך עבודה, ולפי תירוץ הב' אינם צורך עבודה רק צורך כהונה:

והנה אי נימא דבג"כ הוי צורך כהונה דבלעדי הבגדים אין עליהם מעלת כהונה, שפיר יש ראי' מזה דהיכא דהקדושה מחמת הסיבה פקעה כשהסיבה בטלה מדחזי' דנתבטלה קדושת כהונתן כשפושטין הבגדים, אבל אי נימא דאין זה צורך כהונה רק צורך עבודה אין ראי' מכאן, ולפי"ז יש מקום לומר דמחלוקת ריו"ח ור"ל בהא תליא וא"כ נ"מ לדורות לענין בגדי כהונה אי הוי צורך עבודה או צורך כהונה, כב' תירוצי התוס' הנ"ל:

או י"ל עוד דנ"מ בהך פלוגתא בזה"ז לפמש"כ באב"נ שם בטעם דמומר אינו בכלל ערבות, דחיוב ערבות תלוי' בארץ ישראל ומומר שיש לו דין נכרי לחומרא אין א"י מקומו דכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, וא"כ בכור מומר שנולד בחו"ל למ"ד לא קדשו בכורות במדבר אינו חייב בפדיון, דקדושת בכור בא"י תליא אלא הא דבחו"ל יש חיוב בכורה הוא משים דאנו נחשבין יושבי א"י, אבל מומר שאינו נחשב מיושבי א"י אין קדושת בכורה נוהגת בו:

ואף דקדושת בכורה באה בשעה שנולד ואז ל"ה מומר, אך לפי"מ דקימ"ל דבן לוי' דנשואה לישראל פטור מבכורה אף דלאחר שנולד הוא ישראל, מ"מ בפטר רחם תלא רחמנא ובשעת לידה ממש מתיחס אחר אמו, וה"ה בזה אם אמו היא מומרת הולד נגרר אחרי' דכיון דבשעת לידה עדיין אין לו מציאות בפ"ע אלא מציאות אמו, ואם היא מומרת הרי אינה מיושבי א"י נמצא שהולד בשעת לידה נולד בחו"ל, וא"כ אתי שפיר דאף בזה"ז נ"מ בהך פלוגתא דריו"ח ור"ל אי קדשו בכורות במדבר:

ולכאורה יש נ"מ לענין קידוש בכור בהמה, דרק גבי אדם שייך לומר שנחשב מיושבי הארץ כיון שא"י הוא מקומו אבל לא בבהמה, ולפי"ז יסתעף דין מחודש דלר"ל אינו נוהג קדושת בכור בהמה בחו"ל, ועי' חינוך מצוה ח"י שכ"כ להלכה דבכור בהמה בחו"ל אינו מה"ת, אך המל"מ בהגהותיו תמה עליו וא"א לומר דכר"ל ס"ל דהא קימ"ל הלכה כריו"ח, ועוד הא בפטר חמור אף להחינוך נוהג גם בחו״ל כמש"כ במצוה כ"ב עיי"ש]:

אך י"ל כיון דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים כמו שהאדם נחשב מיושבי א"י כ"כ בהמתו נגררת אחרי בעלי', ועוד הא דרשי' בשמעתין כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה וה"ה להיפוך לענין חיוב כיון דבכור אדם בחו"ל קדוש ה"ה בכור בהמה, ועי' בספר שם משמואל פ' לך ל':

שכ' דעיקר ישיבת א"י הוא כשיגדיל ויהי' דעתו לכך וקטן אינו נחשב מיושבי א"י דישיבת א"י תלוי בדעתו לכך עיי"ש ולפי"ז לכאורה יש סתירה לדברינו דהאיך אפשר לומר דקדושת בכורים בזה"ז לר"ל הוא משום דאנו נחשבין יושבי א"י, הרי חלות קדושת בכורה הוא בשעת לידה וקטן לא נחשב מיושבי הארץ משום דאין דעתו לכך. אך לפמש"כ לעיל דבשעת לידה נגרר בתר אמו דבפטר רחם תלה רחמנא א"ש:

עי' בדברי חמודות על הרא"ש אות ט' כתב יש לדקדק בזה"ז שאין כהן מיוחס האיך יוצאין בכורי הכהנים והלויים בלא פדיון, ושמא אינו כהן ולוי הואיל ואין לנו יחס רק חזקה בעלמא והי' ראוי להפריש הפדיון ויהי' לעצמו עיי"ש, ולכאו' משמע מלשונו דעל פדיון הבן קאי, וקשה דהא מפורש בחולין (קל"ד.) שמונה ספיקות הן וכו' וקחשיב פדיון הבן מהנך ד' דלפטור הרי דבספק בכור אדם אף לפדות אינו חייב, והטעם בזה דלא דמי לפט"ח דהתם הפדיון אינו תלוי בנתינה לכהן והמצוה נגמרה בשעת הפדיון כמש"כ התוס' מכילתין (י"א.) ד"ה והילכתא דכד פריק לי' מברך משום דמעידנא דאפרשי' ברשותא דכהן קאי, וכמה שאכתוב לקמן בחידושי אי"ה דההפרשה הוא ענין נתינה לכלל השבט ובזה נגמרה מצותו אלא דאח"כ מחויב ליתן לכהן משום דממונו של כהן הוא:

משא"כ בפדיון הבן דגלי קרא יהי' לך ופדה תפדה דכשיהי' לך הפדיון אז יהי' פדוי כדמפורש בפ' יש בכור (נ"א.) עיי"ש, הרי דאינו נחשב פדיון עד שעת נתינה לכהן וכיון דבכל ספיקות אינו מחויב ליתן גם לפדות אינו צריך דאין שום תועלת בפדיונו, ולא דמי לכהן שיש לו בן חלל ומת האב לאחר ל' יום יפריש הבן הפדיון ויעכבנו לעצמו כדאיתא במכילתין (מ"ז:

), וביו"ד סי' ש"ה סי"ט, דהתם גם נתינה מקיים במה שמעכב לעצמו דהא ירש זכות אביו, משא"כ היכא דליכא נתינה כלל אין שום מקום להפדיון גבי בכזר אדם:

ועי' תשו' הרשב"א ח"א סי' ח"י כתב דהא דאין מברכין על נתינת מת"כ ומחה"ש משום שאינו נותן משלו ומה שמברך על פדיון הבן והפרשת חלה אינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה והפדיון התלוין בו עייש"ה, משמע לכאו' דאף בפה"ב העיקר הוא הפדיון:

אך לפי הנ"ל מוכרח לומר דאין כוונתו שהפדיון מצד עצמו הוא העיקר, דזה ודאי אינו דפדיון בלי נתינה לאו כלום הוא אלא כוונתו על הפדיון שעם הנתינה כלומר דשם אינו נחשב פדיון אלא עם נתינה יחד ואז מברך על הפדיון וז"פ:

ולפי"ז מוכרח לומר דקו' הד"ח לא קאי על בכור אדם רק על פטר חמור שבזה הדין דבספק