ראשית בכורים (בכורות) כב

נתינה כשדנין אצל עצמו לא נחשב נתינה דכשם שהשה נתרוקן הרי גם החמור נתרוקן:

(שם) תוד"ה בפטר וכו' ואין משמע כן אלא לגמרי מתרצא בשינויא דפ"ר וכו' ולכאורה אינו מובן כלל האיך מתרצא הקושיא דפחות מבן חודש לא ליפקע בהך שינויא דבפ"ר תלא רחמנא:

ואולי י"ל כך דאף שלפדות בכורי ישראל לא פדו רק פשוטי הלויים שהיו בני חודש, הרי דלוי פשוט שאינו בן חודש אינו חשוב לפדות אך זה אינו מחמת שפחות מבן חודש אין שם לוי עליו, או שלא אלים קדושת לוי' שלו:

תדע דהא לוי' שילדה בנה פטור, ולכאורה קשה הרי הבן מתיחס אחר אביו ומה בכך שאמו לוי' הרי אביו ישראל הוא:

אך אנהירינהו לעיינין בזה מש"כ באבני נזר יו"ד סי' תמ"ג להסביר הא דקימ"ל עובר במעי זרה זר הוא אף דבעלמא הבן מתיחס אחר האב זהו רק לאחר שנולד כבר שכיון שהאב והאם שניהם הולידו אותו בזה אלים כח האב אבל כל זמן שהיא במעי האם שהוא אמו מחמת עכשיו ולא מחמת שעיברתו כבר ע"כ אלים אז כחה מכח האב עיי"ש:

ומזה הטעם בן לוי' פטור אף שאביו ישראל מ"מ כיון דבכורה בפטר רחם תליא מילתא, בשעת פטור רחם מתיחס טפי אחר אמו דיחוס אביו הוא מחמת שהולידו כבר ויחוס אמו הוא מצד פעולת הלידה של עכשיו, וכיון שאמו היא לוי' נחשב הולד באותה שעה ג"כ לוי כמו האם, אף שאח"כ תתבטל קדושת לוי' ממנו, ומוכרח מזה דמעלת לוי' הוא תיכף משעת הלידה, וא"כ לכאו' אינו מובן אמאי לא פדו פשוטי הלויים הפחותים מבני חודש הרי גם הם לויים הם:

אע"כ הטעם של פחות מבן חודש אינו מפני קלישת קדושת לוי' שבו רק מפני חשש נפל, כמו דפדיון בכור אינו מועיל תוך ל' יום מזה הטעם, ואף דגבי בכור גזיה"כ הוא דאפי' קים לן שכלו לו חדשיו ובר קיימא הוא אין פודין אותו תוך ל' כמש"כ התוס' ב"ק (י"א:

) מ"מ אף לד' התוס' אפשר דזהו הטעם של דבר שלא הטילו מצות פדה"ב תוך ל' משום דלא יצא מתורת נפל, ומשום לא פלוג אף בקי"ל שכלו חדשיו לא מהני, כדמצינו כ"פ לא פלוג בדאורייתא, וכדמוכח בשבת (קל"ה:

) דילפי' כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חודש תפדה עיי"ש, ועי' מדרש תנחומא פ' בא בכור אדם מבן שלשים חייב לפדותו פחות מכאן נפל ועי' שיטמ"ק ב"ק שם דהא דאין פודין פחות מבן חודש מחמת שרובם אינם נפלים, הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב עיי"ש או י"ל עפי"ד הרא"מ פ' משפטים דהוי רוב להבא כנודע] ואפשר דמה"ט נמי לא נמנו לויים פחותים מבני חודש ולא פדו הבכורים:

אמנם כל זה אם דנין לענין שיפדה את זולתו, אבל כשדנין לפדות את עצמו היינו שצד לוי' שבו יפדה צד בכורה שבו בזה ליכא חשש נפל כלל דממנ"פ אם הוא בכור הרי הוא לוי ג"כ (ולא שייך בזה לא פלוג] וע"כ אף פחות מבן חודש פדה את עצמו:

וזהו שכתבו התוס' דבתירוץ זה דבפטר רחם תלא רחמנא מתרצא אף הקו' של פחות מבן חודש לא ליפקע, דלולא זאת הי' מקום לומר דפחות מבן חודש אין עליו מעלת לוי', אבל מדחזי' דבן לוי' פטור אף שאחר שיעשה בן חודש לא יהי' לוי, ע"כ דמעלת לוי', נשלמה משעת פטר רחם, אלא שלפדות בכור זולתו אינו ראוי מחמת חשש נפל, אבל בנוגע לעצמו שפיר פדה מיד בתורת ממנ"פ, ומדוקדק היטב לשון התוס' דו"ק ותשכח:

(ע"ב שם) בגמ' ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר ר"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר וכו' אי אמרת בשלמא דלא פסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי לא פקע קדושתייהו אלא אי אמרת פסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי פקעה לי' קדושתייהו ואידך דקדוש קדוש דלא קדיש לא קדוש, צריך להבין סברת מחלוקתם ועוד דלכאורה אינו מובן כלל סברת ר' יוחנן איך פקעה קדושתייהו של הנך שכבר נתקדשו הא קי"ל דקדושת הגוף לזמן לא אשכחן:

[וראיתי באחרונים רוצים לדמותו להך דרש"י יבמות (מ"ט:

) ד"ה דהא שהוציא הא"מ סי' י"ח משם דאם אירע סיבה לאחר הקדושין שלולא קדושין הראשונים לא היו תופסין קדושין מחדש אף קדושין קמאי פקעי, וה"ה כאן כיון דבמדבר לא קדשו בכורות מחדש אף קדושה שמכבר פקעה, אך בחידושי שם בארתי דהתם הטעם משום דעיקר הענין שנאסרת לכל העולם משום שמיוחדת לבעלה ואם נאסרה לבעלה שוב אינה מיוחדת לו ניתרת לעלמא, דוגמא למש"כ המהרש"א קדושין (נ"ו) דפיגול ונותר פקע שם קודש מני', וכל זה שייך בקדושין שהאיסור הוא מפאת היותה מיוחדת לבעלה משא"כ בבכור שאין קדושתו מפני היותו מיוחד לאיזה דבר ועכשיו בטל היחוד כמובן, וגם אין לדמותו למש"כ התוס' נזיר (ד"ל.) דאב שהדיר בנו בנזיר והביא ב' שערות בינתים פקע נזירותו דאין הנושאים שוין]:

ואף דלכאורה י"ל דר' יוחנן לטעמי' דס"ל בירושלמי פ' האומר דקדושת הגוף פקעה בכדי, והאומר שור זה ל' יום עילה לאחר ל' יצא לחולין, וע"כ ס"ל אף כאן דאם איתא דלא קדשי הנולדים במדבר הנך דמעיקרא נמי פקעה קדושתייהו, ור"ל יסבור דלא פקע בכדי, ע"כ ס"ל דאותן שכבר קדשו לא פקעה קדושתן:

אך אכתי לא אתי שפיר לפי הטעם שכ' הר"ן נדרים (כ"ט) לחלק בין קדושת הגוף לקדושי אשה דבהקדש כיון דחל הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא נמי דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד עיי"ש, וא"כ כל זה בקדושת הגוף הבאה ע"י אדם משא"כ בקדושת בכורה שבאה בידי שמים כיון דלא מצינו קדושת דמים בידי שמים [ולא מבעיא לשיטת הרשב"ם ב"ב (ע"ט.) דאין חצר להקדש לקנות אלא אפי' לשיטת הרמב"ן שם דהקדש חל עלי' אלא דליכא מעילה מ"מ זה לא נחשב קדושה בידי שמים אלא כיון דקני לה חצר הקדש עבור ההקדש ממילא נאסר כמובן] ה"ה דלא שייך קדושת הגוף לזמן:

וחוץ מזה צריך להבין מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא לדורות, כמש"כ הרא"ש פ"ק דחולין סי' כ"ג גבי אברי בשר נחירה שהכניסו לארץ דדוקא למיסבר קראי דרשי' היכא דכבר עבר אבל לקבוע בעי' בש"ס בדבר שאין בו צורך לדורות לא אשכחן, וא"כ אף כאן יש לחקור מאי נ"מ לדורות בפלוגתא דריו"ח ור"ל:

והנלפענ"ד בזה דטעמא של ריו"ח הוא דלא שייך קדושת הגוף לא פקעה בכדי אלא היכא שאין הקדושה תלוי' במקום, משא"כ בקדושת בכורה אם איתא דתלוי' בביאת הארץ כל שאינם בארץ בטלה הקדושה, כדמצינו דוגמא לזה גבי כהנים דמחוסר בגדים חשיב זר דבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם