ראשית בכורים (בכורות) רכח

כשאינו ראוי לכך מעכב בדיעבד, וכמש"כ התוס' נדה (ס"ו) דכיון דקפיד קרא לכתחילה לעשות המצוה בעי' שיהי' ראוי לכך, ולפענ"ד אינו מוכרח דהיכן מציוו שהקפידה תורה להקדישו באותו רגע שנולד, דנימא שאם אינו ראוי להקדישו אז לא תחול עליו קדושה מן השמים, הרי המצוה על הבעלים הוא להקדישו אח"כ, וכבר דנו כמה אחרונים דלא מצינו בכל הש"ס הך דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אלא דוקא היכי שהדבר הראוי לעשות לכתחילה מקומו לעשות טרם גמר הדבר המעכב, כמו בילה גבי מנחה שהבלילה נעשית לפני הקטרת הקומץ שהוא עיקר הקרבן המעכב, וכן קריאה דבכורים, הקריאה היא קודם ההנחה על המזבח שהוא המעכב, וכן הוא בכל המקומות, אבל אם הדבר הראוי לעשות לכתחילה מקום עשייתו הוא אחר העיקר המעכב בזה אין קפידא אם אינו ראוי לכך, ותירצו בזה קו' המלמ"ל פ"ד מה' חליצה על הה"מ שכתב דחליצת סומא בדיעבד כשרה אף דכתיב וירקה בפניו מ"מ אין רקיקה מעכבת, וקשה הא בעי' לכה"פ ראוי לרקיקה כמו דבעי' ראוי לקריאה עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דכיון שהרקיקה מקומה לעשות אחר החליצה שהוא העיקר אין הראויות שלה מזיק להחליצה עכתו"ד, ומילתא דמסתבר הוא, וא"כ כאן אף דבכור מצוה להקדישו מ"מ כיון דמצוה זו לא נקבע לעשות קודם הקדושה שבאה מן השמים, ולא בשעת לידה ממש רק אח"כ [ומסתמא כך הוא דבאותה שעה עודנו מחו"ז, ואף אם אין כאן משום מקדיש מחו"ז, כיון דבלא"ה קדיש, מ"מ מצד האדם א"א לקבוע המצוה אז דהא אי אפשר לצמצם] שוב אינו מעכב מה שאינו ראוי לכך וז"פ:

ועי' מה שכתבתי בפנים בסו"פ פסולי המוקדשין להוכיח מדברי הרמב"ן שם דקדושת בכור הבאה מן השמים אינה הכנה להקרבה כקדושת כל הקרבנות, רק היא מלה לגרמי', דהתורה הקדישה כל פטר רחם בישראל באדם ובבהמה, והמצוה על האדם להקדיש הוא ענין הזמנה להקרבה כהקדשן של כל הקרבנות, וא"כ אין מקום לומר דכשאין הבעלים ראויין להקדיש לא חלה קדושה שמן השמים דב' קדושות הללו לאו בני בקתא חדא נינהו, ודמיא לבכור אדם שהוא קדוש ממילא אף דלא שייך על האדם להקדישו כלל, וז"פ וברור בס"ד:

לדף כ"ה ע"א במש"כ שם שהבכורים היו ראויין לעבודה בלי בגדי כהונה, עי' מד"ר במדבר פ"ד, ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות אור וילבישם בגדי שבת היו, והיו הבכורות משתמשין בהם, אך במדרש ב"ר פ"כ ובילקוט שם מבואר שהיו מדובקין לעולם בגופם וא"כ לק"מ, ומכ"ש אי נימא דהוי לבוש רוחני כדמשמע במדרש שם:

לדף ל' ע"א במש"כ שם דהפ"ח לאחר שפודין אותו נעשה כדבר שלא נאסר מעולם, עי' בס' שם משמואל שמות דס"ג, ד"ה ולפי, ועי' מש"כ בסוף פרקין בביאור דברי הרמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"ו:

לדף נ"ג ע"ב במש"כ דכשעושה באופן דלאו אורח ארעא לא נתחייב בראשית הגז כדמצינו גבי תרו"מ דאינו חייב רק אם ראה פה"ב כדרך שבני אדם עושין, טעיתי אגב ריהטא דהא דפטור בלא ראה פה"ב ילפי' בב"מ (פ"ח.) מקרא דבערתי הקודש מן הבית, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' ש"ו דמשם יש סתירה לדברי, ע"כ מחוורתא כמש"כ שם בדיבור שאחר וזה:

לדף פ"ז ע"א במש״כ דבהיותו עובר אין עליו תורת נכרי אלא שאינו יהודי לכאורה יש סתירה לזה מהך דיבמות (ס"ז.) למאי נ"מ לעובר במעי כהנת הרי דאף בעודיו עובר שם כהן עליו [ועי' ש"ך יו"ד סי' שע"א סק"א] אך אין כוונתי בזה שאין עליו מהות נכרי אלא שאין דנין בו דין נכרי דלא שייך אז לדון עליו כלל [ועי' סנהדרין (ע"א:

) הואיל ונשתנה דינו ובתוס' שם] וכיון דהך דגר שנתגייר כקטן שנולד לא שייך אלא כשנתהוו' דל דת מן הקצה אל הקצה, זה לא שייך גבי עובר:

לדף ט"ז ע"ב. בד"ה כרב הרמב"ן מש"כ שם במוקף להעיר מש"ס חולין (כ"ז:

) בהא דהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים נכתב שלא בדיוק:

לדף כ"ה ע"א טש"כ בהא דכהן שיש לו בן חלל לא נתבאר כאן יפה ועי' בדברינו לקמן (מ"ז:

) ביותר ביאור:

לדף ע"א ע"ד בתוד"ה מי, מש"כ שם בביאור דברי המהר"ל בגור ארי' נכתב שלא בדיוק, וקצרתי במקום שאמרו להאריך, ע"כ הנני לבאר כעת באופן יותר בעזה"י, ונעתיק דברי המהר"ל שכתב בזה"ל, ולפיכך י"ל דלרך שרי רחמנא פסולי המוקדשין דלא נקרא זה תועבה דלא עשה מעשה בבכור רק שחסרו דלא נקרא מעשה תועבה רק כשהוא דומיא דא רום דהוא עשה מעשה שלפנינו כמו בשול בב"ח, אבל חסרון הבכור אין זה מעשה תועבה לפנינו דלא הוי רק חסרון הבכור שאינו לפנינו, אלא א"כ היתה כוונתו להתיר את הבכור זה נקרא מעשה תועבה שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י מום והרי הבכור שהתיר הוא מנשה תועבה וכו' עיי"ש:

והנה מדכתב שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י מום נראה שתפס דהטלת מום שני צדדי איסור יש בו. האחד, מפני שפוסלו למזבח, והשני מפני שמתירו להדיוט, ולפי הנראה מוצא דין זה הוא מדלא כתיב כל מום לא יעשה בו אלא כל מום לא יהי' בו, וקרינן לא יהי', [עי' רש"י לעיל (ל"ג:

)] משמע דחוץ מהאיסור שפוסלו למזבח, יש עוד איסור מה שמהוו' את הבכור לעצמו ע"י הטלת המום, דבהיותו תם הי' נכסי גבוה, וע"י הטלת המום נעשה נכסי כהן, כדמבואר בש"ס תמורה (ד"ח.) וברמב"ם פ"א מה' בכורות ה"ג, וזה נשמע מלשון לא יהי' בו, פי' לא יהי' הבכור לעצמו ע"י עשיית מום, (עי' יבמות (י"ג:

) לא תהי' וגו' לאיש זר לא תהי' בה הוי' לזר, ועי' זבחים (כ"ה:

) אך מעיין ובור מקוה מים יהי' טהור הוייתן ע"י טהרה]:

אמנם שני צדדי איסור הללו אינם שוין, וכל אחד מהם יש בו חומרא מצד אחד וקולא מצד אחר, דמחמת הפסול שפוסלו למזבח הא סור הוא אף באינו מתכוון לפוסלו. ולעומת זה אין לאוסרו באכילה משום לא תאכל כל תועבה מפני שאין התועבה לפנינו, כאשר יתבאר, ומפאת איסור התרת הבכור אינו נאסר אלא במתכוון להתירו ולעומת זה מעשה התועבה היא לפנינו ואסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה:

ובכדי להבין הדבר נקדים דברי השיטמ"ק תמורה (כ"ד:

) בהשמטות אות כ"ב אהא דאמר ר"י מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו, והקשו בתוס' לימא דפליג אדרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש גבי יצא שליש ומכרו לנכרי, וה"נ נימא גבי מטיל מום דכשיצא רובו נתקדש למפרע ונמצא שהטיל מום בבכור