ראשית בכורים (בכורות) רכז

ה ש מ ט ו ת לדף ז' ע"א מדפי הספר. מש"כ שם ע"ד הרשב"א עירובין (ד"נ.) בשם ראב"ד דאם אמר ליקדשו פלגא דכולהו לא מהני משום דכתיב אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס וכשחציין חולין נחשבין פרוסות, דהטעם הוא משום דהחלק של חולין מזיק להקדושה, כוונתי עפ"י המבואר בתוס' יומא (כ"ה.) ד"ה והא דקדושת העזרה מעולה מקדושת לשכת הגזית, דכיון שלשכת הגזית חציו בחול, זה מקליש כח הקדושה אף מהחצי שבקודש, וכן מבואר ג"כ בתוס' גיטין (ד"ב.) גבי עכו דחצי' בארץ וחצי' בחו"ל דאף החלק שבארץ קלישא קדושתו ונחשב כחו"ל לגבי עיקר יישוב א"י עיי"ש, וא"כ כ"ש כאן דכל חלה שהיא חצי' חולין מקליש הקדושה של החצי השני שהיא קודש, ועי' מכות (י"ט.) בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם ושבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ובריטב"א שם דאי מיירי בשהכל בסל אחד קסבר כמ"ד איגוד כלי לאו שמי' איגוד, ומבואר דבפרי אחד ארוך כשמקצתו בחוץ אף החלק שבפנים לא נתקדש דדמיא להך דשבת (צ"א:

) גבי מלאה קישואין ודילועין. וא"כ כ"ש כאן, אך הטעם שמתקדשין משום דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, ואף שבתוס' חולין (ע"ג.) כתבו דלא אמרי' כמאן דמפרתי אלא היכא שחציו אסור וחציו מותר שעומד לקצוץ, אך גם כאן בחציו חולין וחציו קודש הרי עומד לקצוץ, מה"ט גופא, וא"כ נחשב מעתה כפרוס ודו"ק היטב:

לדף ז' ע"ב בנוגע לקו' הטו"א אם איתא דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה למה לא הפקירן רב מרי, העירני ח"א לתרץ עפי"ד הריט"א דהא דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה, הוא משום דבכור אינו קדוש מאליו רק היכא דהבעלים ראויין להקדישו, וכל זה בהפקר דעלמא, אבל כשיפקירנה ועודה ברשותו כיון שאין אדם סמוך לה כמוהו הרי יכיל להקדישה בעודנה הפקר, כמש"כ הרא"ש בשם הרא"מ נדרים (ל"ד:

) א"כ שפיר חייבת עכ"ד:

ולפענ"ד הא ליתא מכמה טעמים, חדא. כיון דעיקר יסודו ע"ד הרא"מ, והרי דעת הרא"מ דמילתא דלא שכיחא לא נחשב בידו, עי' נדרים (נ"ט.) אהא דאמרי' שם בתרומה ביד כהן עסקי' דלא מצי מיתשל עלה, וכתב הרא"ש בשם הרא"מ בזה"ל אע"י דיכול הישראל להחזירה לחולין הו"ל דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עלי', אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זימנין דלית לי' תבואה לאכול ומיתשל עלה עיי"ש, הרי דלא נחשב בידו משום דלא שכיח שיעשה כן, וכי מבואר ברש"י יבמות (צ"ב:

) ד"ה מי שכתב אי לאו דאמרי לך לא הוית מסיק אדעתך דטעמא משום דלא תפסי בה קדושין השתא הוא אלא דאין אדם מקנה דשלבל"ע ואפי' יש בידו לעשות עכשיו עכ"ל עיי"ש, ולכאורה תמוה הא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולא הוי דשלבל"ע כדמפורש בקדושין (ס"ב.) אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דלא שכיח שיקדשנה קודם שיחלוץ לה יבמה, כמש"כ התוס' יבמות (ד"י.) ד"ה לר"י דאף אי מותר לקדש ח"ל אפי' מדרבנן מ"מ חשוב דאי מטעם שאסור לבוא עלי' עיי"ש, ע"כ אין עליו תורת בידו והוי דשלבל"ע, ואין לדחות ולומר דרש"י ס"ל שאסור לקדש ח"ל מדרבנן כמש"כ התוס' שם בתירוץ הראשון ע"כ לא נחשב בידו, דא"כ לא אתי שפיר לשון אין אדם מקנה דשלבל"ע ואפי' יש בידו לקדשה עכשיו, דהא באמת אין בידו מחמת איסור, אע"כ דאפי' איד"ר ליכא ושפיר הוי בידו ומ"מ נחשב דשלבל"ע, דהא דבידו לאו כמחובר מעשה דמי היינו דוקא היכא דשכיח שיעשה כן ודו"ק, וא"כ כאן כשיפקיר הבהמות כדי לפוטרן מן הבכורה, הרי לא שכיח כלל שיחזור ויזכה בהם קודם שילדו, דהרי אדרבא הוא מבקש תחבולה לפוטרן ולזה התכלית הפקירן, ועי' רש"י סוכה (י"ב:

) שהרי המעוות תיקן וכ"ש שלא ועוות], וכל כה"ג אין לומר דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ואינו יכול להקדישה, ושוב תפטור מן הבכורה:

יהו״ן מזה מקום יש בראש לומר דדברי הרא"מ לא נאמרו אלא באדם אחר העומד סמוך להחפץ של הפקר ובידו לכת בו דנחשב קצת בעלים מטעם ידו, אבל ל בי המפקיר עצמו לא יועיל כיון דהוא בעצמו הנקרן, דהיכא דדחיי' בידים גרע טפי, וכדמצינו סברא כזו לענין מוקצה מודה ר"ש בגרוגרת וצמוקין הואיל ודחינהו בידים, ועי' רש"י ותוס' פסחים (צ"ו:

) ד"ה קודם דאפי' למ"ד בע"ח אינן נידחין מ"מ היכא דחינהו בידים מודה, ואולי זהו הברת התוס' זבחים (ל"ד:

) ככתבו דהמיר דת לא חשוב בידו לבטל הדיחוי כיון דאין עתו לחזור עיי"ש, פי' כיון דפעל הדיחוי בידים, וכמו דחמור טפי לענין בע"ת דנידחין, כן חמור טפי דאפי' בידו הוי דיחוי, וה"ה בזה דאף שבידו נחשב כמ"מ:

עוד תיותא קא חזייא הכ', דהנה בתוס' סוכה (ד"ט.) ד"ה ההיא בכוה"ד כתבו לחלק בין חלות שם הקדש לראיות קרבן, וז"ל ואע"ג דחל עליו שם הקדש מחמת שינוי השם דאתי השתא לא חזי להקרבה דבעי' קרבנו בשעה שמקדיש, עיי"ש, הרי תפסו דלענין חלות הקדש לא בעי' שיהי' עליו שם בעלים קודם שמקדיש וסגי בבאין כאחת, אבל לענין שיהי' ראוי להקרבה בעי' שיהי' עליו שם בעלים מתחילה, והטעם משום דלענין קרבן בעי' מחוסר ממון כדמבואר בסופ"ק דשבועות, וכ"כ באב"נ יו"ד סי' קנ"א, ואם איתא כדברי הריט"א דהא דבכור קדוש מאליו הוא רק כשהבעלים ראויין להקדישו הא בעי' שיוכל להקדישו בתורת קרבן, דקדושת בכור קדושת קרבן הוא, ולא סגי בבאין כאחת, וע"כ אי אפשר לומר דבהמת הפקר כשהוא סמוך לה תחול עלי' קדושת בכורה, מפני שבידו להקדישו, דכיון שאין עליו שם בעלים קודם חלות ההקדש, [כדמבואר בסוגיא שם דמה"ט נטלה ואכלה מעל וכמש"כ הר"ן שם, דאי מקמי הקדש שלו היתה הו"ל כגזבר של הקדש] לא יוכל להקדיש קדושת קרבן, והקדש דהתם הא לאו לענין קרבן מיירי, וכן מוכרח מדברי הרא"מ שם שכתב בזה"ל, ואמר לכשאיכה בככר זה תהי' הקדש עיי"ש, ולכאו' הרי לא זכה בה עולם, אע"כ דזכייתו וחלות ההקדש באין כאחת, וזה אינו מועיל לענין קרבן:

עוך העירני החכם הנ"ל להוכיח כדברי הריט"א, דכיון שבכור מצוה על הבעלים להקדישו לכתכילה, ע"כ