עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › ראשית בכורים (בכורות)

ראשית בכורים (בכורות) רכט

Reishit Bekurim (Bekhorot) 229 · ראשית בכורים (בכורות) · free full Hebrew text

Open in the reader →

תם, ובשיטמ"ק שם כתבו לחלק דודאי במכירה שאין הבכור חסר כלום והרי הוא שלם לפנינו שייך לומר שלמפרע יבטל ההקדש המכירה, אבל כשהוא חסר ובע"מ ואינו שלם לפנינו על מה יחול ההקדש עיי"ש, פירוש כמו דאמרי' בחולין (ד"ע.) גבי מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים שאין הקדושה חלה למפרע משום דבשעה שבאה לחול ליתנהו בעולם ולא שייך חלות קדושה אלא על דבר שישנו בעולם. ה"ה במטיל מום קודם יציאת רובו דבשעה שיצא רובו ליתא לבכור תם בעולם, ע"כ לא נחשב למפרע כמטיל מום בבכור תם דלא חל למפרע קדושת בכור תם רק קדושת בע"מ, הרי דבע"מ לגבי תם נחשב כגופא אחרינא לגמרי מפאת ההבדל שביניהם: ולפי"ז יובן מש"כ המהר"ל דלא שייך בזה לא תאכל כל תועבה דהמום הוי רק חסרון הבכור שאינו לפנינו, פירוש, דבשעה שהטיל בו המום ופעל בו התועבה הי' בכור תם דבשעת מעשה נידון כלפני המעשה, כדמוכח בקדושין (ע"ח.) בהא דכהן הבא על אחותו, זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עלי' עשאה חללה, ולכאו' אמאי לא נעשית חללה מביאה ראשונה, הרי באותה שעה הוא בא על הזונה, אע"כ משום דשעת מעשה נידון כלפני המעשה ודו"ק] ועכשיו קדושת בכור תם כבר אינו בעולם ונחשב כגופא אחרינא, נמצא שאין הדבר שנעשה בו התועבה לפנינו: אך כל זה הוא רק כשאינו מכוון להתירו דאז האיסור אינו אלא מפני שפוסלו למזבח, אבל אם מכוון להתירו, דבזה האיסור מפני שמהוו' את הבכור לעצמו להיות בכלל נכסיו ובשעה שנכנס לרשותו כבר הוא בע"מ, נמצא דכשדנין לענין זה התועבה הוא לפנינו: וזהו עיקר החילוק שבין ב' צדדי איסור הללו, דמחמת הפסול למזבח האיסור הוא ביטול המציאות, היינו מה שמבטל מציאת קדושת בכור תם וההעדר הרי אינו בעולם הילכך נחשב שאין התועבה לפנינו, ומפאת צד האיסור של התרת הבכור, האיסור הוא המציאות של בכור בע"מ ברשותו ובכלל נכסיו, וכיון שהאיסור הוא המציאות נחשב שהתועבה היא בעולם: והא דאיסור זה אינו אלא במתכוון להתירו מובן ג"כ עפי"ד השיטמ"ק הנ"ל דתם ובע"מ דתרי גופי חשיבי מפאת שינוי איכותן, והנה הוא פועל פעולת המום בבכור תם וכשנכנס לרשותו כבר הוא בע"מ הילכך דינו כגורם (משום שפועל בגוף זה והפועל יוצא בגוף אחר] וגורם בלי כוונה לאו כלום הוא, כדמבואר ברמב"ם פ"ו מה' סנהדרין ה"א גבי דיין שטעה בשיקול הדעת דפטור מלשלם דאעפ"י שגרם להזיק לא נתכוון להזיק עיי"ש, ולענין זה פסיק רישא לא נחשב כמכוין, כדמבואר באבן העוזר סי' שכ"ח, דפ"ר לא מהני להחשיב גרמא מעשה, והדמיון שהבאתי בפנים מד' הרשב"א גבי קציצת בהרת אינו ענין לכאן דשם לא נחשב גרמא כמובן: