ראשית בכורים (בכורות) רכה

ונחשב רק כמבטל כיסו של חברו, עי' רא"ש פ' כיצד הרגל סי' ו'], אלא דבעלמא כה"ג לא הי' מועיל השליחות דאדעתא שיגרום לו פסידא לא שוויי' שליח, נמצא דהשליחות בטל ואין במעשיו כלום, משא"כ בזה דלא שייך לבטל השליחות מכח שליחות בטעות כנ"ל, וכיון שהשליחות קיים הועיל פעולת השליח, אבל בקרא לי"א עשירי כיון שמפסידו חזה ושוק שהי' שלו עד עכשיו הרי מוציא ממון בעין מרשותו, לזה אין לו כח, רק אם הרשה אותו המשלח בפירוש, או שעכ"פ גילה דעתו דניחא לי' בכך. [כהך דע"ז (נ"ג:

) מדפלחו לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתי עכו"ם שליחותא דידהו עבדי, ולא שייך אין אדם אוסר דשא"ש], משא"כ בזה אף דהשליחות של מע"ב אינו בטל מ"מ כיון שלא גילה דעתו דניחא לי' שיקרא לי"א עשירי, לאו כל כמיני' שיוציא ממון בעין מרשותו של חברו, וכדמבואר באור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ד דמה שאין אדם אוסר דשא"ש הוא משום שאין בידו להוציא ממון חברו מרשותו שלא מדעתו, מדכתב שם דהא דאין יכול לתרום משל חברו שלא מדעתו, הוא משום דאא"א דשא"ש, ואין בידו להוציא ממון חברו מרשותו שלא מדעתו עייש"ה, ולכאורה הרי בהפרשת התרומה אינו אוסר כלום אדרבא מתיר את השירים, אע"כ היינו טעמא משום דמתחילה הי' כל הטבל שלו, דקימ"ל הגונב טבלו של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים, וע"י ההרמה הוציא המקצת שהרים מרשותו, דקימ"ל טוה"נ אינו ממון, [עי' רמב"ם פ"ב מה' גניבה ה"ד וה"ה], הרי דאין עיקר הקפידא ע"מ שמפסידו אלא מה שמוציא ממון מרשותו, [ואף דכל דברי האו"ז שם צריכין תלמוד, אין הזמן גרמא כעת לבארם, עכ"פ כן מבואר שם עייש"ה]:

והנני לסיים בדברי אגדה השייכים להלכה זו שאנו עוסקים בה דמעשר בהמה חל בטעות. וגם עיקר קדושת מעשר בהמה אינו תלוי בדעת האדם, ויתבאר ג"כ מה שקבעו חז"ל פ' מעשר בהמה במס' בכורות ומה שהמס' מסיימת בענין שליחות, ושיטת הרמ"א דבפה"ב אינו מועיל שליחות, ואף שאני מכיר מך ערכי כי בעניי אין לי עסק בנסתרות, אך כל השרשים אינני כותב מדעתי רק מה שבינותי מתוך ספרים הקדושים ועליהם תמכתי יתדותי, ואם ח"ו שגיתי בהבנת דבריהם ז"ל ד' הטוב יכפר:

הנה יש להתבונן בהא דעשירי מאליו קדוש, [היפוך כל הקרבנות שאינם קדושים אלא מדעת בעלים, וע"י דיבורו לשיטת הרמב"ם, או לכה"פ ע"י מחשבתו לשיטת רש"י] ובכור הוא עוד יותר, דמעשר בא ע"י פעולת האדם שמכניסן לדיר ומונה, ובכור קדוש מאליו בלי פעולת האדם כלל, וצריך להבין מה נשתנו ב' קרבנות אלו מכל הקרבנות שבתורה:

והנראה לי בזה דהנה הרבינו בחיי סו"פ בחקותי כתב בזה"ל וע"ד הקבלה העשירי יהי' קודש לד' העשירי כנגד העשירי שהוא קודש לד' ראשית כי הבכור והמעשר עיקרם אחד וזהו נעץ סופן בתחילתן לחבר וליחד הסוף עם הראש וזה מבואר עכ"ל, ויש להבין עפימש"כ כ"ק אדמו"ר זצללה"ה בס' שם משמואל בראשית די"ז בהא דשעיר של ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ולכאורה מאין ימצא טומאה כזו שלא יהי' בה שום ידיעה, וי"ל דהנה כתיב קודש ישראל לד' ראשית תבואתה, וידוע דקודש הוא מקור הקדושה, וקדוש הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר, ואף דאיש פרטי לא יגיע זכותו להקרא רק קדוש, מ"מ כנסת ישראל נקרא קודש שהוא מלה בגרמי', והנה כנסת ישראל הוא כשישראל באחדות אחד, אבל כשיש פירוד הלבבות ביניהם שוב אינם נקראין קודש ושבו להיות כיחידים, וידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א, דאת זלע"ז עשה אלקים, וע"כ בהסתלק ח"ו שם קודש מכנס"י מצד פירוד הלבבות שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי', וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא וכח הרע הזה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל, ובאשר כח הזה בקדושה נקרא קודש מלה בגרמי', לכן מושך בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאינו מכיר בו אלא השי"ת, ושעירי חטאות באין להרחיק כח הרע הזה מהמקדש עכתוד"ק ז"ל:

ועי' שם בעניני שבת הגדול מש"כ בהא דמכות בכורות נקרא נגע כמ"ש עוד נגע אחד אביא על פרעה, ולא מצינו שתשעה מכות הקודמים יקראו נגע, דהנה בזוה"ק ח"ג (מ"ט:

) אר"י הכי תנינן נגע צרעת נגע היא דינא תקיפא שריא בעלמא צרעת סגירו כמה דאתמר סגירו דנהורא עילאה סגירו דטיבו עילאה דלא נחית לעלמא, ובכתבי האר"י שהוא הסתלקות מקור החיים, ומכת בכורות הנקרא נגע נמי כענין זה דאיתא בספה"ק שמצרים הוא מצרנות להקדושה, והיינו שהי' להראשית שלהם אחיזה בקדושה ומכח זה היו שולטין בעולם, ובזוה"ק בשעתא דבעי קב"ה לאעברא לאוכלסין דפרעה לתתא אעבר בקדמייתא לההוא חילא דלהון וכו', אעבר וסליק ההוא אתר קדישא עלאה דהוא מדבר לכל אינון רתיכין וכו', וי"ל דזהו ענין מכת בכורות שנוטל מהם מקום הקדושה שיש להראשית שלהם אחיזה שם, כי בכורות הוא ראשית ומחמת זה בא להם המיתה, וזה ממש ענין נגע, והנה נגע הוא המפריד את המנוגע מזולתו, כדאמרי' בגמ' מה הוא הבדיל אף הוא יבדל, והטעם בזה כי לעולם כל גוי' וגוי' מופרדת לעצמה, אלא ששורש הכל שהוא אחד מאחד את הפרטים, וממילא מובן שהמצורע שנפרד ממקור החיים חסר לו כח המאחד, וע"כ הוא נפרד מהכלל, וידוע שאין למעלה מענג ואין למטה מנגע, וכמו דשבת שהוא ענג הוא רזא דאחד כן להיפוך נגע עושהו מפורד עיי"ש:

והנה כל המכות שבמצרים הי' נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, וכיון שבמכת בכורות נלקה הראשית שלהם ונפרדו מצרים ממקור חיותם שהי' באמצעות הראשית, לעומתם נתקשרו ישראל במקום חיותם שהוא השי"ת ונעשה בהם התאחדות והתכללות של כנסת ישראל, וזכו עי"ז לקידוש בכורות, כדכתיב כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל וגו', וזהו קודש ישראל לד' ראשית תבואתו שהוא קודש מלה בגרמי' בלי ידיעת האדם שהתקשרותם להשי"ת אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג אלא למעלה מהדעת, כדאיתא בתניא לקו"א פי"ט ובכ"ד:

ומובן שפיר הא דבכור מאליו קדוש בלי פעולת האדם ודעתו כלל, דלקידוש בכורות זכו ישראל מבחי' שהוא למעלה מהדעת:

וכן הוא במעשר דכתיב העשירי יהי' קודש שזה מרמז למקור הקדושה כנ"ל, ובחי' זו נמצאת, בעולם, שנה, נפש, בעולם, עשר קדושות הן, והקדושה העשירית הוא קודש הקדשים שאין נכנס שם אלא כה"ג ביוהכ"פ, בשנה יוהכ"פ עשירי בתשרי, וכדאיתא בתנדב"א פ"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יוהכ"פ, בנפש העומק עשירי שבלב כדמבואר בכתבי האר"י שיש עשרה עמקים, ובכל יום מעשרת ימי תשובה מגיעים לעומק אחר עומק עד