ראשית בכורים (בכורות) רכד

לרשב"ג לאוקמי כל חדא אחזקתה, משא"כ בנ"ד כיון דודאי הפסד גדול הוא, אמאי לא יהי' שייך בזה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

והנה בפי' הב' כאן כתבו התוס' בזה"ל אי נמי היינו טעמא דאחד עשר לרב פפי משעה שיצא עשירי עבדי' לשליחותי' דעשירי מאליו קדוש עכ"ל, משמע דלפירוש זה תפסו דלעולם אף מה שמפסידו מגיזה ועבודה ושיצטורך להמתין עד שיומם חשוב פסידא אלא דכל זמן שהוא שלוחו מועילין מעשיו אף לעיוות, והא דקרא לי״א עשירי אינו קדוש הוא משום דכבר נגמר שליחותו, וקשה טובא וכי לא ס"ל לרב פפי, הך דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי שהוא מילתא דתליא בסברא דאדעתא דהכי לא שווי' שליח והוי שליחות בטעות, ועוד הא רב פפי משמי' דרבא קאמר לה, ובפ' האיש מקדש (מ"ב:

) מפורש דרבא אית לי' לתקוני שדרתיך וכו':

והנלפענ"ד בזה, אף דבעלמא ס"ל לרבא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי משום דהוי שליחות בטעות דאדעתא דהכי לא מינהו שליח, מ"מ לענין מעשר בהמה שאני, דהא דבעלמא אינו מועיל שליחות בטעות הוא משום דאצל המשלח עצמו אין הדבר מתקיים אלא מדעת, [כגון בגיטין וקדושין ותרומה וקנינים וכיו"ב] ע"כ בעי' שגם השליח יעשה מדעתו, כלשון הש"ס ב"מ (כ"ב) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, משא"כ גבי מעשר בהמה כיון דגזיה"כ הוא דאצל הבעלים עצמם חל אף בטעות, אינו בדין לבטל השליחות משום שליחות בטעות, דלא גרע טעות דשליחות מטעות של גוף הפעולה שטעה וקרא לתשיעי עשירי, וכיון דהשליחות אינו מתבטל פעולת השליח מתיחסת על המשלח לגמרי אף במה שקרא לתשיעי עשירי ג"כ, [ואף דמעשר שחל בטעות אינו קרב בתורת מעשר, אלא התשיעי נאכל במומו והי"א קרב שלמים, שאני התם שאינם עשירי בעצם, אבל כאן זה שיצא ממש בעשירי שפיר קרב בתורת מעשר, דהא עשירי הוא בעצם ולא מחמת טעות, אלא דקיום השליחות הוא מכח דמעשר חל אף בטעות, ודמיא ליצאו שניהם בעשירי וקראן עשירי, דעשירי ואחד עשר מעורבין וב"ז, אף דבעלמא כל שאינו בזא"ז בב"א אינו, שאני מעשר בהמה דאיתא בטעות כדאיתא בפ' האיש מקדש (דנ"א.) הרי דאף שהחלות הוא משום דאיתא בטעות, מ"מ כאן האחד יש עליו דין מעשר ממש מפני שהוא העשירי בעצם ודו"ק] זהו טעמו של רבא:

ורב פפא ס"ל דאף דגזיה"כ דמע"ב חל, בטעות מ"מ אם נתערב שם עוד טעות אחר אינו חל, דומיא למש"כ הרמב"ם פ"ז מה' מעילה דאף דבמעילה יש שליח לדבר עבירה, מ"מ אם נתערב עמה עוד איסור אחר שוב אשלד"ע כמו בכל התורה כולה:

ונרויח בזה ליישב מה שיש להקשות ע"ד הרמב"ם הנ"ל מש"ס זבחים (צ"ט) בעי ר"ל בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי ורחמנא רבוי' מה לי טמא מה לי בעל מום, או דילמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק עיי"ש, משמע דאי לאו הטעם שטמא אינו ראוי לאכילה הי' חולק אעפ"י שאינו ראוי לעבודה, ולפי"ד הרמב"ם הנ"ל דאם חידשה תורה דין מחודש בדבר אחד זהו רק כשלא נתערב בו איסור אחר, גם שם נימא כיון דמה שבע"מ חולק חידוש הוא דהא בעלמא קימ"ל דכל שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק אלא דבע"מ רחמנא רביי', ע"כ כשנתערב בו עוד פסול אחר שהוא טמא שוב אינו חולק, ולמ"ל הטעם שאינו ראוי לאכילה, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דמקור דברי הרמב"ם הוא מסוגיא דשמעתין דרבא ורב פפא פליגי בסברא זו והרמב"ם מסתבר לי' לפסוק כר"פ בזה, [עי' תוס' ע"ז (נ"ט:

) ד"ה אר"פ ורמב"ם פי"ב ממ"א ה"י] ור"ל שם אזיל בשיטת רבא [או דלרווחא דמילתא קאמר הך טעמא דשאינו ראוי לאכילה אינו חולק]:

ויש לבאר סברת מחלקותם עוד באופן אחר קצת, דהנה ברמב"ם פ"ג מה' ע"ז ה"ט העושה עכו"ם לעצמו אעפ"י שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה, והקשה הלח"מ אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא, ותירץ כיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאו הוא וחייב עיי"ש, ואכתי קשה הא קימ"ל אשלד"ע, אך י"ל כיון דהטעם שאשלד"ע הוא משום דיכול לומר סבור הייתי שלא ישמע לי והוי שליחות בטעות, כדמבואר בתוס' ב"ק (ע"ט.) וברמ"א חו"מ סי' שפ"ח סט"ו, [ועי' ש"ך וקצוה"ח שם ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' קס"ד] א"כ גבי ע"ז שעיקרה הוא שיבוש וטעות [כנודע דע"ז הוא קילקול בדעת] אין לבטל השליחות מכח שליחות בטעות, דלא שייך בזה מה אתם לדעתכם וכו', (כיון דעכ"פ דעתו מקולקלת ומשובשת ר"ל, במה שציוה לחברו לעשות לו ע"ז אפי' אם לא הי' בלבו לעבדה, ועי' תניא לקו"א פי"ט דכל נפש ישראלית יראה ומפחדת מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו אפי' בלבושי' החיצונים] וכיוצא בזה ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' קכ"ב שדן דבע"ז לא שייך הזמנה בטעות כיון דכל ע"ז הוא שיבוש וטעות ואעפי"כ נעשה ע"ז, ה"ה אם נתוסף שיבוש וטעות אחר אין נ"מ, וסיים שם דיש מקום לפלפל בזה בדברי הרמב"ם דאשלד"ע אם נתערב איסור אחר וכו' אך אכמ"ל עיי"ש, ולפענ"ד הקלושה גם בפשיטות יש לחלק דמעילה אין עיקרה שלא מדעת דהא הזיד במעילה חייב, [ועי' מנח"ח מצוה קכ"ו שהעלה דאף במזיד ישלד"ע גבי מעילה] משא"כ בע"ז שעיקרה לעולם בטעות:

והנה בש"ס נזיר (ל"ב.) מעשר ר"נ אמר טעותו ולא כוונתו, ר"ח ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכ"ש כוונתו, אמר לי' רבא לר"נ לדידך דאמרת טעותו ולא כוונתו וכו', אמר רב שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להון דקו"ח הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות וכו', ועי' תוס' שם דרב שימי ב"א תירץ הך קושיא דרבא, וא"כ אפשר דאף רבא הודה לדברי ר"נ דטעותו ולא כוונתו, וע"כ אתי שפיר מה דס"ל לרבא כאן דלא שייך בזה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, דלא שייך לבטל השליחות מכח שליחות בטעות, דכיון דמה שמועיל קרא לתשיעי עשירי עיקרו הוא בטעות, ה"ה אם נתוסף טעות אחר היינו טעות בשליחות, ועוד כיון דעיקר השליחות הוא לדבר שאין תלוי בדעתו דעשירי ממילא קדוש אין לבטל השליחות מכח שליחות בטעות, דלא שייך בזה מה אתם לדעתכם, דחלות שם מעשר לאו בדעתו תליא, אלא במי שיצא עשירי, ה"ה אם נתוסף טעות אחר, ורב פפא דס"ל בזה לתקוני שדרתיך, אית לי' כרבה בר"ה דטעותו וכ"ש כוונתו, וכיון שאין עיקרו בטעות אין לך בו אלא חידושו, וע"כ כשנתוסף עוד טעות אחר מצד השליחות לא מהני, ואתי שפיר מש"פ הרמב"ם בזה כרב פפא דלטעמו אזיל שפסק דקרא לתשיעי עשירי מהני אפי' בכוונה:

ואף לפירש"י ופי' הא' שבתוס' יש לפרש כן דרבא ס"ל שאין לבטל השליחות מטעם הנ"ל, והחילוק שבין קרא לתשיעי עשירי לקרא לי"א עשירי כך הוא, דבקרא לתשיעי עשירי אינו מוציא ממון בעין מרשותו אלא שמפסידו זכות הגיזה ועבודה וזכות האכילה לאלתר שיצטרך להמתין עד שיפול בו מום, אבל מגוף השה אינו מחסרו כלום