ראשית בכורים (בכורות) רכג

דלא בעי' קריאת שם הוא לענין קדושה אבל לענין הקרבה בעי', וא"כ בלתי רחוק לפרש לפי המסקנא דכשאינו ראוי לקריאת שם חלה עליו קדושה אבל לא לענין הקרבה, ודו"ק]:

ואם כנים הדברים הנה כשהיו עשרה טלאים, בדיר וכשהגיע המנין להתשיעי הוציא ראשו וקרא אותו עשירי, ובאותה שעה מת העשירי הנשאר בדיר לא נתקדש קדושת הקרבה, דהא בשעה שנתברר מאליו בתוך הדיר ע"י מה שנשאר יחידי, באותו רגע לא היו הבעלים ראויין לקרות לו שם, (דקודם שהוציא התשיעי ראשו עדיין לא נתברר, ובאותה שעה שהוציא ראשו וקרא לתשיעי עשירי, הרי לא הי' יכול לקרות שם להעשירי הנשאר בדיר, דשני דיבורים כאחד אין הפה יכול לדבר] נמצא דלא קדוש ליקרב מעולם, ובזה אין הפטור של השמונה מחמת שהעשירי נתקדש, דהא לא נתקדש ליקרב, אלא דפטורין מפאת מנין הראוי:

ולפי"ז יתפרשו דברי הרמב"ם כך מת העשירי בדיר פי' שמת באותה שעה שקרא לתשיעי עשירי, היינו בשעה שהוציא ראשו והי' ראוי לקרותו עשירי] התשיעי נאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין, ואעפ"י שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב [פי' שחלה עליו קדושה לענין שיאכל במומו אבל לא לענין הקרבה, משום דלא הספיק לשהות זמן הראוי לקריאת שם עד שמת] אלא מת קודם שיצא [פי' קודם שיצא התשיעי לגמרי אלא תיכף אחר שהוציא ראשו] שהמנין הראוי פוטר, פירוש דבאופן זה אין הפטור שלהן מחמת שנתקדש העשירי בפועל, דהא מעולם לא חלה עליו קדושת מעשר בשלימות, אלא דמ"מ פטורין מפני שמנין הראוי פוטר, ואפשר דהרמב"ם דייק לה מדלא נקיט בגמ' ״ואח"כ״ מת העשירי בדיר, משמע דבאותה שעה שקרא לתשיעי עשירי מת הנשאר בדיר:

ולפי"ז אתי שפיר מש"כ הרמב"ם בהי"ב דאם הוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הרי הוא כמנוי לכל דבר, פירוש דלענין חלות קדושה על עצמו סגי בהוצאת ראשו בלבד בין אם הוא העשירי, ובין לענין תשיעי שקראו עשירי, אך יש נ"מ לענין זה דאם הוציא ראשי ובתוך כך מת זה הנשאר בדיר, לא נתקדש, אבל הוציא ראשו ורובו שפיר נתקדש הפנימי, דהרי הי' שהות לקרות לו שם לפנימי אחר יציאת ראשו של חיצון ודו"ק:

(דף ס' ע"ב) תוד"ה עד וכו', ועוד יש לפרש דאם קראו לתשיעי תשיעי תו לא הוי טעות כשקרא לעשירי תשיעי וכאילו קראו עשירי דמי ואין אחד עשר מקודש דלא חשוב כאילו נעקרה שם עשירי ממנו וכו', הטעם בזה, אף שלא קראו עשירי מ"מ כיון שקרא את שלפניו תשיעי נתברר מתוך דיבורו שזהו עשירי, ונחשב שחל עליו שם עשירי ע"י דיבורו תיכף כשהוציא ראשו טרם שקראו תשיעי, ושוב אינו מזיק מה שקראו אח"כ תשיעי, ועי' תוס' מנחות (ס"ה:

) אהא דתספרו חמשים יום, וקשה הא לא ספרינן אלא מ"ט יום, ולפי"ד התוס' כאן אתי שפיר דזה נחשב ספירת חמשים, דע"י ספירת מ"ט נתברר שזהו יום החמשים:

(דף ס"א ע"א) האומר לשלוחו צא ועשר עלי רב פפי משמי' דרבא אמר קרא לתשיעי עשירי קדוש ולאחד עשר עשירי אינו קדוש, ורב פפא אמר אפי' קרא לתשיעי עשירי אינו קדוש דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, פירש"י קרא לתשיעי עשירי קדוש דלא מפסיד לי' כלל ואוכלו במומו, לאחד עשר עשירי אינו קדוש דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דמטי לחלק כהנים ומצי א"ל להפסידני לא שויתיך שליח, וכן כתבו התוס' בפי' הא', וצריך להבין טעמו דרב פפי אמאי לא יחשב פסידא מה שיצטרך להמתין עד שיפיל בו מום, ומה שמפסידו הגיזה והעבודה, ויהי' מוכרח לגדלו ולהוציא הוצאות חנם עד שיומם, הרי הפסד זה מרובה יותר מהפסד חזה ושוק של שלמים:

ולכאורה י"ל דהנה אף שמעשר בהמה אינו טובל מה"ת מ"מ הא תיקנו רבנן שלש גרנות למעשר בהמה, וכשיגיע הזמן אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר, כדמבואר לעיל (נ"ז.) וברמב"ם פ"ז ה"ח, וע"כ ס"ל לרב פפי דמה שקרא השליח לתשיעי עשירי לא חשוב הפסד כיון דאף קודם שעישר לא הי' רשאי לאכול ולמכור, ואף שהי' בידו להפריש ולאכול מ"מ כיון דכמו שהוא עכשיו לא הי' לו רשות האכילה, לא נחשב עיוות בשליחותו, ורב פפא ס"ל דאף זה נחשב עיוות, משום דמתחילה הי' בידו להפריש ולאכול, ועכשיו יהי' מוכרח להמתין עד שיומם, ומצינו פלוגתא דתנאי כיוצא בזה בש"ס נדה (ד"ס.) תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי רשב"ג, רבי אומר אינו תולה לפיכך שתיהן מקולקלות, ופירש הרשב"א בתוה"ב דטעמא דרשב"ג הוא משום דתולין את הקלקלה במקולקל כדרך שאמרו בב' קופות וב' סאין בתרומה דרבנן, ואע"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו, מ"מ עדיין מחוסרת טבילה היא וטמאה היא, ורבי דפליג עלי' ס"ל דכיון שבידה לטבול לא חשובה מקולקלת, ולא נוכל לתלות בה ולהפסידה, [ועי' מלמ"ל פ"ט מה' איסורי ביאה הכ"ט שביאר מחלקותם באריכות] וא"כ אפשר דרב פפא ס"ל כרבי ורב פפי ס"ל כרשב"ג:

ואף דיש לחלק בין הנושאים דשם עכ"פ כמו שהיא עכשיו היא מקולקלת מה"ת דהוי קילקול בעצם וע"כ לא נחשב קילקול אצלה מה שתולין בה הכתם, משא"כ בנ"ד דעד עכשיו הי' אסור לאכול מדרבנן, ועתה יאסר לאכול מה"ת עד שיומם, וכמש"כ בס' תורת השלמים יו"ד סי' ק"צ סמ"ג עמש"כ הפוסקים דתולין בבתולה מפני שדמי' מצויין, והקשה בפרישה תיפוק לה בלא"ה מפני שהיא מקולקלת, ותירץ בס' תוה"ש דאף דמטמאינן לה מ"מ לא חשובה מקולקלת לתלות בה כיון דאינה טמאה אלא מדרבנן, ודמיא להא דאין תולין כתם בכתם עיי"ש, וכ"ש כאן דמתחילה הי' אסור למכור ולשחוט מדרבנן ועכשיו נאסר מה"ת, דקלקול דרבנן לגבי דאורייתא לאו כלום הוא, אך אי מהא לאו פירכא דאף דלהלכה כן הוא, מ"מ אפשר דרב פפי ס"ל דאף באופן זה לא נחשב שמפסידו, כיון דסוף סוף לא הי' לו רשות אכלו:

שוב נתתי אל לבי דהא ליתא מכמה טעמים, חדא, הא מ"מ מפסידו מגיזה ועבודה שהי' מותר מתחילה, דמשהגיע זמן הגרנות לא מצינו רק איסור מכירה ושחיטה אבל לא גיזה ועבודה, ועוד דגוף הדמיון אינו עולה יפה, דמה דס"ל לרשב"ג שם דתולין בה, אין הטעם משום דאין מפסידין אותה בזה, דודאי הפסד גדול הוא לגבה דמעיקרא הי' בידה לטבול ולהטהר תיכף ועכשיו תהי' מוכרחת להמתין, אלא הטעם פשוט, שכיון שבנוגע להפסידא שתיהן שקולין מוטב לתלות בהאשה שטמאה מכבר, דאם נתלה בה אין מוציאין אותה מחזקתה, משא"כ אם נתלה בחברתה שהיתה בחזקת טהרה עד עכשיו, מוציאין אותה מחזקתה, ומסתברא לי'