ראשית בכורים (בכורות) רכב

מפריש ע"י מעשה, ע"כ נחשב כאילו עושה מעשה בפועל דרחמנא אחשבה למעשה, וכמש"כ התוס' קדושין (נ"ט:

) דמחשבה דתרומה כמעשה דמי, וכמו שפירש"י ביצה (כ"ז:

) דביו"ט אסור להאכיל תרומה טמאה לכלבו משום דרחמנא אחשבה להבערתן, ולכאו' הרי סוף סוף אינו עושה שום מלאכה, אך כיון דאיתקש לקודש דכתיב בי' שרפה, אף דעיקר כוונת השרפה הוא כליון, כמש"כ הר"ן גבי מריקה ושטיפה, ומדסגי בכליון ובקרא כתיב ש פה אחשבי' רחמנא לכל כליון כשרפה ונחשב כאילו עושה פעולת שרפה ממש שהיא אסורה ביו"ט, (כמה שבארתי באריכות בחידושי לעיל (די"ב:

) עיי"ש] וה"ה כאן כיון דרחמנא אחשבי' למחשבה דתרומה כמעשה דנין אותו כאילו מתקן ע"י מעשה ממש:

או י"ל באופן אחר קצת כיון דבעי' מעשה ורחמנא אחשבי' להמחשבה כמעשה אין מחשבה מועלת רק בחול דאפשר להפריש ע"י מעשה, אבל בשבת דאי אפשר להפריש ע"י מעשה מחמת איסור, ואף בדיעבד לא תועיל ההפרשה לבו ביום [כמש"כ המג"א סי' של"ט ובשו"ע הרב שם ס"ז עיי"ש], ע"כ אף במחשבה אין להפריש, עי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"ח אות כ"ב שדן כיוצא בזה דתרומה טמאה שאינה ראוי' לאדם, א"א לומר דמה שמאכיל לבהמה הוי כמאכיל לאדם, ומייתי לה מהרמב"ם בפיה"מ דכריתות בהא דאיה"נ לא חשוב איסור מוסיף עייש"ה, ועי' בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א, ובסי' תנ"ז סט"ז בהא דלא מהני צירוף סל לעיסה עם מצה אפוי' וכהנה רבות, וה"ה כאן דבשבת שא"א במעשה אין לומר דהמחשבה נחשב כמעשה:

ועי' שיטמ"ק ביצה (ל"ה) שכתב בזה"ל אלא הכא ס"ל דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כגון שאינו משקה, [כוונתו דבמשקה א"א לעשות כן משום דיש בילה בדבר לח] ומותר לעשות כן בשבת משום עונג שבת עכ"ל, הרי תפס ג"כ דתיקון שע"י מחשבה אסור בשבת אלא דקיל טפי מתיקון שע"י מעשה ע"כ התירוהו משום עונג שבת, ועי' יבמות (צ"ג.) דהתירו לתרום בע"ש שלא מן המוקף משום עונג שבת, ובתוס' שם הקשו בהאי עובדא דר' ינאי היכי הוי שרי לתרום שלא מן המוקף הא מה"ת יכול לתרום למחר מן המוקף, וי"ל דהכא בתרומת פירות דרבנן התירו שלא מה"מ משום עונג שבת, כיון דבעלמא כשהם בעיר אחרת שרי מדאורייתא, ועוי"ל דשרי לתרום בע"ש שלא מה"מ כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת דכל זה עונג שבת עיי"ש, ולפי"ד השיטמ"ק דלתרום במחשבה שרי משום עונג שבת הא לא שייך תירוץ הא' שבתוס', דקיל טפי להתיר איסור הפרשה במחשבה שאין לו עיקר מה"ת מלהתיר הפרשה שלא מן המוקף שהוא מה"ת בדגן תירוש ויצהר, וכמו כן לא שייך תירוץ הב' שבתוס' דהפרשה ע"י מחשבה אינה טרחה כ"כ, וא"כ הדרא קי' התוס' לדוכתא, אך לפימש"כ לעיל דמעשר אי אפשר לתרום במחשבה אליבא דידן דקימ"ל כרבנן דראב"ג אתי שפיר דשם הי' צריך לעשר, והשיטמ"ק קאי להסוברים דאף מעשר ניטל במחשבה כדמבואר שם, ע"כ התיר להפריש במחשבה משום עונג שבת:

וא"ת כיון דאף במחשבה יש איסור אלא שהתירוהו משום עונג שבת, א"כ בהפרשת מעשר דאי אפשר במחשבה יתירו להפריש ע"י מעשה משום עונג שבת, אך עי' אבני נזר חאו"ח סי' שע"ט שכ' ע"מ שהתיר התה"ד לאחר המצוה כדי לעשותה מן המובחר, ולכאו' האיך מותר לבטל המצוה היום כדי לקיימה אח"כ הא לאו בעידנא לא דחי, אך הטעם דבשב וא"ת דחי אפי' לאו בעידנא כדמוכח במנחות (מ"ט) מהא דבעי מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר הי מינייהו עדיף, הרי דמותר לבטל מוספין דהאידנא בשוא"ת בשביל תמידין דלמחר עיי"ש, וה"ה בזה דלהפריש ע"י מעשה בשביל עונג שבת אסור דלאו בעידנא, אבל ע"י מחשבה שרי, [ועי' אבני נזר או"ח סי' תכ"ח אות ח'] זהו טעמו של השיטמ"ק, לפי הנראה, אך לפי"מ דמסיק באב"נ שם דע"י מחשבה נחשב קום ועשה, אפי' ע"י מחשבה אין להתיר בשביל עונג שבת:

(שם) בגמ', קרא לתשיעי עשירי ומת עשירי בדיר תשיעי נאכל במומו וכולן פטורין מ"ט כולן פטורין לאו משום דקדיש לי' עשירי, ודילמא דאיפטרי במנין הראוי, עי' רמב"ם פ"ח מבכורות ה"ט שכתב בזה"ל קרא לתשיעי עשירי ונשאר העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וזה שנשאר בדיר מעשר אעפ"י שלא יצא ולא בררו שהעשירי מאליו נתקדש, מת העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין ואעפ"י שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא שהמנין הראוי פוטר עכ"ל, והקשה הלח"מ הא לא הוצרכו בגמ' להך טעמא אלא לדחות דברי רבא דאמר עשירי מאליו קדוש אבל אנן דקימ"ל כרבא לא צריכינן לטעמא דפוטר מנין הראוי עכתו"ד, עיי"ש:

והנלפענ"ד הקלושה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה יש לדקדק עוד איזה דקדוקים בדבריו כאן, חדא, מה זה שכתב ״ואעפ"י שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב״, משמע שלא חלה עליו קדושת קרבן מתחילה, וקשה הא בשעה שנשאר יחידי בדיר נתקדש, אלא דעכשיו אינו ראוי להקרבה מפני שמת, ועוד דלשון קודם שיצא לכאורה נראה כשפת יתר דהא פשיטא דלאחר שמת לא יצא:

עוד יש מקום עיון במש"כ הרמב"ם שם בה' י"ב הי' מונה והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הרי הוא כמנוי לכל דבריו עכ"ל, וקשה למ"ל רובו הא ביציאת ראשו בלבד סגי, דראשו נחשב כרובו כדמבואר בר"פ יש בכור, ועוד הא מקור דבריו בזה הוא מהש"ס לקמן (ד"ס:

) הבמ"ע דקדים חד מינייהו ואפיק לרישי' וקריי' אחד עשר, הרי דאף לענין זה סגי בראשו בלבד, ועי' תוס' תמורה (כ"ו:

) ד"ה אמר שכתבו דלא חל קדושת מעשר עד יציאת רובו, אך יש לפרש כוונתם דרובו לאו דוקא אלא ראשו כרובו כמו גבי לידה, אבל דברי הרמב"ם שכתב ראשו ורובו תמוהין, גם תיבות אלו שכתב, הרי הוא כמנוי לכל דבר' נראה מיותר דאם יציאת ראשו ורובו נחשב יציאה פשיטא דמועיל לכל דבר:

ובכדי ליישב כל זה נראה לי עפי"מ שדנתי בחידושי לעיל (י"ח.) דהא דעשירי מאליו קדוש, היינו רק כשהבעלים ראויים לקרותו עשירי עיי"ש, אך י"ל דזהו רק כשדנין לענין הקרבה כיון דענין הקרבה מתיחס על הבטלים, הילכך אף דבמעשר גלי קרא יהי' קודש דאפי' לא קרא שמו עשירי קדוש, היינו לענין שאינו מעכב קריאת שם בפועל מ"מ ראוי בעי, אבל כשדנין לענין חלות קדושה לענין זה אינו מעכב אף כשאינו ראוי, [ועי' רש"י כאן אהא דאמרי' בגמ' ודילמא עשירי לא קריי' קודש קריי', שפירש בלישנא קמא עשירי לא קריי' דליהוי לי' דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו, אלא קדוש גרידא קריי' רחמנא דקדושה חלה עליו ואינו נאכל אלא במומו עיי"ש, הרי דהוי ס"ד למימר דהא