ראשית בכורים (בכורות) רכא

אבל תחילת תיקון אסור אפי' ע"י מחשבה, ומייתי ראי' מהא דקתני במתני' ביהש"מ מעשרין את הדמאי ולא תני מגביהין משמע דאף לעשר בלי מעשה מותר רק בין השמשות עייש"ה:

ויש להביא ראי' לזה מהא דאסור להקדיש בשבת אפי' ע"י מחשבה כדמוכח בפ' אלו דברים (ס"ו.) בשבת היכי מצי מקדיש לי' והתנן אין מקדישין וכו' ואם איתא דע"י מחשבה שרי מאי קושיא, הא יש עצה להקדיש ע"י מחשבה, ואף דדעת הרמב"ם דהא דילפי' מנדיב לב עולות דמועיל מחשבה בהקדש זהו רק לענין שהאדם יתחייב להקדיש, אבל חלות ההקדש אינו ע"י מחשבה כדמבואר בדבריו בפי"ד מה' מעה"ק הי"ב ופ"א מה' ק"פ הי"ט עייש"ה [ואולי הוציא הרמב"ם דין זה מש"ס פסחים הנ"ל דאיהו ס"ל שתיקון ע"י מחשבה שרי וא"כ אמאי אין עצה להקדיש ע"י מחשבה אע"כ דלענין חלות הקדש בעי' דיבור דוקא, וא"כ הך דינא אי תיקון ע"י מחשבה שרי יהי' תלוי במחלו' רש"י והרמב"ם] אך ברש"י קדושין (מ"א:

) ד"ה שכן מבואר דאף חלות ההקדש יכול להיות במחשבה, הרי דאף ע"י מחשבה אסור להקדיש בשבת, ומוכרח דהא דהרהור מותר בשבת היינו כשאינו מתקן כלום במחשבתו, משא"כ במקדיש, דחלות ההקדש נחשב כמעשה כבש"ס תמורה לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה, וה"ה לכל הולדת דבר חדש שאסור אפי' ע"י מחשבה דנחשב כמעשה, משום דבמחשבתו אתעבד מעשה, אבל להעלות את המדומע ע"י מחשבה מותר שאינו הולדת דבר חדש אלא שחוזר לקדמותו דכל חוזר וניעור לא נחשב חלות חדש:

אך לפימש"כ באבני נזר או"ח סי' תי"ח דהפרשת תרומה דאסור משום דנראה כמתקן, האיסור הוא משום שנראה כבורר, אבל לא משום תיקון מנא דל"ש בזה בונה ולא מכה בפטיש, ותיקון אוכלין לאו מידי הוא דאשוויי אוכלין בשבת שרי עיי"ש, לפי"ז קשה קצת הא בורר לא חשוב הולדת דבר חדש:

אך בגוף דברי האבני נזר שם יש לי מקום עיון, דאם האיסור רק משום בורר מאי מקשה הש"ס גבי מעלין את המדומע הא קא מתקן, [ולרשב"א באמת אסור וכן לת"ק דר"י שם] הא שם לא שייך ענין בורר לשיטת רש"י לעיל (כ"ב:

) דמותר לזרים, אע"כ דהאיסור הוא משום מתקן דמשוי לה אוכל במה שמביאה לידי היתר, וכדפירש"י שם הא קא מתקן שמביאה לידי היתר וכו' עיי"ש, ועי' ר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת שכתב בזה"ל וכ"ש דאי אסרת לי' בלי מליחה דאיכא תיקון טפי דהא משוי לי' אוכלא עיי"ש, הרי דזה חשוב תיקון מה שמביאה לידי היתר, וכ"כ התה"ד הובא במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד דאסור לבטל איסור בשבת דאין לך תיקון גדול מזה עיי"ש:

ומוכרח לחלק דלא דמי להך דשבת (קנ"ה.) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו', דאשוויי אוכלין בשבת שרי, אף שאינו ראוי לאכילה, בלא"ה, [עי' מג"א סי' שכ"ד ס"ק ד'], אך התם שאני דאע"ג שאינו ראוי לאכילה מחמת גודל החתיכות מ"מ שם אוכל עליו, אלא שמחוסר הכשר לקרבו לאכילה, אבל לא נולד בו מהות חדש ע"י החתיכה, כמש"כ הרא"ש פ"ק דחולין סי' ט' לחלק בין נטל ממנה עצים ואפה את הפת למחתך בשר בסכין של ע"ז, ועי' מעדני יו"ט שם אות ע', משא"כ בזה שלא הי' ראוי לאכילה כלל מחמת איסור ולא הי' עליו תורת אוכל, ובמה שמביאה לידי היתר נראה כמוליד מהות חדש, ואף דלדעת כ"פ מחמת ארי' דאיסורא לא פקע שם אוכל, מ"מ אסרוהו רבנן מפני שנראה כמתקן, שוב ראיתי באבני נזר סי' ש"ה שכתב בעצמו לחלק בין שיווי אוכלא להגבהת תרו"מ עפי"ז הדרך עיי"ש:

וכשאני לעצמי נראה לי דאף אי בעלמא תיקון שע"י מחשבה שרי משום דמחשבה אינה אלא גרמא, מ"מ תחילת תיקונו של טבל שאני, דהנה תרומה הוא לשון הרמה שהוא מעשה אלא דגלי קרא ונחשב לכם תרומתכם דכשמפריש במחשבה מועיל כאילו כל דחזי ע"י תיקון לא חשוב מוקצה דהא מטלטלין ביו"ט עוף חי אף שאינו ראוי אלא ע"י שחיטה, וא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי אין מטלטלין את הטבל, אך העיקר כנ"ל מפני שהוא טבול אף למעשר:

והא דפ"ה דדמאי מ"א ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן מעשר ושאר מעשר סמוך לו אתיא כר"א ב"ג כמ"ש הרע"ב במ"ב שם, ועי' שנות אלי' שם]:

והנה כשישאל על התרומה יהי' מוכרח לשאול אף על המעשר שהפריש, דאל"כ נמצא שהקדים מעשר לתרומה ועבר על לאו דמקדים מעשר לתרומה, ואפי' אי נימא דבזה לא חל הלאו למפרע מ"מ איסורא ודאי איכא, דלא עדיף ממקדים מעשר לתרומה קודם מירוח דאיסורא קע ביד, כדמבואר ברש"י שבת (קכ"ז.) וביצה (י"ג.) עיי"ש, וכיון שיהי' מוכרח לישאל אף על המעשר, שיב לא יוכל לחזור ולתקן מידי טבל מחמת הפרשת מעשר, דאי אפשר במחשבה ומתורץ קו' השעה"מ:

ודרך אגב הנני להעיר דיש להקשות משם על דברי המאירי שבת (קכ"ז) שהביא בשם י"א דבמעשר לא מהני שאלה משום דאינה ניטלת במחשבה עיי"ש, ולדבריהם האיך נפרנס דברי הש"ס עירובין שם, דלמ"ד לא גזרו על שבות ביהש"מ מערבין בתרומה משום דיכול למיתשל עלה, הא על מעשר לא מצי למיתשל ונמצא דעובר על לאו דמקדים מעשר לתרומה, ואיסור זה גרע טפי משבות ביהש"מ, ואולי י"ל לפימש"כ הח"ס חיו"ד סי' ש"כ דאם נשאל על התרומה לא נעשית ברכה לבטלה למפרע דמצות הפרשת תרומה כך נקבעה שיהי' לו כח לשאול ושפיר בירך וצונו עיי"ש, [ואף דבתשו' חו"י סי' ק"ל אין דעתו כן מ"מ הא יש סמוכין לדברי הח"ס מסוגיא זו דאל"כ האיך רשאי לשאול] וה"ה לענין לאו דמקדים תרומה לבכורים שאין קפידא בזה כיון דבשעת הפרשה כדין הפריש, והמצוה כך נקבעה דהתרומה ישנה בשאלה ולא המעשר, אך תירוץ זה דחוק דיש לחלק בין הנושאים ואכמ"ל:

אך יש ליישב קצת דמיירי שהפריש רק תרומה ולא מעשר, ואחר שישאל על התרומה יחזור ויפריש ביהש"מ תרומה ומעשר:

אך אכתי קשה מהך דנדרים (נ"ט) דמהדר הש"ס על כמה צדדים למצוא אופן בתרומה דלא הוי דשיל"מ, והא משכחת לה בפשיטות כשכבר הפריש גם מעשר ואז אין בידו לאתשולי דיעבור למפרע על איסור מלאתך ודמעך לא תאחר, אע"כ דאף מעשר בידו לאתשולי, דגם מעשר קדוש ע"י דיבור, ואף דבעי' מדידה, מ"מ עיקר הקדושה היא ע"י דיבור והמדידה אינה אלא לברר השיעור, וכן מפורש באור זרוע פ"ק דע"ז (י"ג:

) עיי"ש. ע"כ הגה"ה: