ראשית בכורים (בכורות) רכ

מאומד כל שהטעות בא מחמת האומד הוי בכלל מעשר:

(דף נ"ט ע"א) תוד"ה במחשבה וכו', וא"ת כיון דשרי' תרומה ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אמאי אין מגביהין תרו"מ ביו"ט הא תנן בפ' נוטל מעלין את המדומע באחד ומאה וכו' ולהכי לא חשוב מתקן כיון דאפשר במחשבה, י"ל מדומע שאני שכבר נתקן אבל תחילת תיקון לא שרינן מטעם דאפשר במחשבה עיי"ש, משמע מכאן דלתקן ע"י מחשבה שרי אפי' בתחילת תיקונו של טבל, [והטעם דמחשבה נחשב רק גרמא כמבואר ברש"י גיטין (נ"ג.) ד"ה ותדוש עיי"ש, וגרמא בשבת שרי אפי' במלאכה גמורה, עי' שבת (ק"כ:

)] אלא שלהתיר תיקון ע"י מעשה משום דיש עצה לתקן ע"י מחשבה זה לא שרי רק במדומע, וכן תפס השער המלך פ"ד מה' תרומות בהבנת דברי התוס', אלא שהקשה ע"ז מש"ס עירובין (ל'.) וליפרש עלה ממקום אחר אלא סומכס סבר לה כרבנן דאמרי גזרו על שבות ביהש"מ, וקשה הא יש עצה להפריש במחשבה והניח בצ"ע עיי"ש, ועי' שאגת ארי' סי' נ"ו שהבין ג"כ כך בדברי התוס':

וצריך להבין סברת התוס' אם איתא דכל שיש עצה ע"י מחשבה אין התיקון שע"י מעשה חשוב תיקון מה נ"מ בין מדומע לתחילת תיקונו של טבל, והנפלענ"ד בזה עפימש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תי"ח דאיסור הפרשת תרו"מ בשבת ויו"ט הוא משום לתא דבורר עיי"ש, וכן ראיתי בחידושי המאירי ביצה (ד"ג:

) דאיסור הגבהת תרו"מ בשבת הוא משום גזירה דבורר דאי שרית לי' לעשר אתי לברור עיי"ש, ביאור הדברים דמה שמברר התרומה מתוך הכרי הוי כבורר פסולת מתוך אוכל, דהתרומה אסורה לזרים והשירים מותרין, [ולא אזיל בשיטת הגהת מיימוני בשם ראב"י הובא בב"י סי' ת"ק שכ' דמותר לנקר את הבשר מהחלב וגידין ביו"ט, וכתב המג"א שם דמשום ארי' דאיסורא דרביע עלה לא חשוב פסולת, אלא ס"ל כהתה"ד סי' פ"ד שאוסר, דמחמת האיסור נחשב פסולת *):

ועפי"ז יובן מה דאמרי' בביצה (ד"ט.) אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עלי' שם אסורה לזרים פירש"י אעפ"י שאי"צ להפרישה כיון שאם קרא עלי' שם חל שם תרומה עלי' איתא בכלל אין מגביהין תרו"מ, ולכאורה אינו מובן הרי מ"מ אין כאן תיקון דאף מתחילה הי' מותר, ובשלמא לטעמו של הרמב"ם דהגבהת תרו"מ יש בה משום מקדיש אתי שפיר, אך רש"י לא הזכיר ענין מקדיש ואמאי יאסר, אך לפי הנ"ל ניחא דמ"מ יש כאן משום בורר דאף שמתחילה הי' כולו אוכל מ"מ ע"י הפרשה נעשה זה פסולת וזה אוכל, ויש לגזור גם בזה משום בורר:

וא"כ זהו החילוק בין תחילת תיקונו של טבל למעלין את המדומע, דבתחילת תיקונו אף דלר' יהודה אין בה משום מתקן משום דיש עצה במחשבה מ"מ אסור להפריש ע"י מעשה משום סרך בורר [דאף דתיקון לא נחשב משום דשרי בלי תיקון, מ"מ משום לתא דבורר איכא דהא סוף סוף נראה כבורר פסולת מתוך אוכל], אבל במעלה את המדומע ליכא סרך בורר, לשיטת רש"י מכלתין (כ"ב:

) דמדומע אין בה קדושה ויכול ליתן דמים לכהן, וכן דעת הרא"ש פ' גיה"נ [אך דעת התוס' שם דהסאה שמעלה יש בה קדושה וכ"ד הר"ש פ"ה דתרומות עיי"ש], ואף שבתה"ד סי' נ"ד העלה דאף לדעת רש"י והרא"ש כל כמה דלא יהיב דמי' אסורה עיי"ש, מ"מ לא שייך בזה ענין בורר, דאף לאחר שהפריש יהי' רשאי זר לאכלה אם יתננה לכהן, או משום דבידו לשלם לכהן ד"א תמורתה כיון שאין בה קדושה [ולפי"ז אפשר דמחלקו' של רש"י ותוס' תליא במחלקותם של ר"י ורשב"א בשבת (קמ"ב.) שם]:

וחילוק זה י"ל גם לפי טעמו של הרמב"ם דהפרשת תרו"מ יש בה גם משום מקדיש, כמ"ש בפכ"ג מה' שבת, דבתחילת תיקונה אף אי ליכא משום מתקן לר"י יש בה משום מקדיש, משא"כ בהעלאת המדומע **):

אמנם באגלי טל מלאכת דש ס"ק ל"ו אות כ"ב הבין בדברי התוס' כאן דאפי' במחשבה לבד אסור תחילת תיקונו של טבל, ומש"כ במלאכת קוצר דשרי לעקור במחשבה, שאני התם שכבר היו תלושות אך שביטלם ובמחשבתו עוקר הביטול להיות כמעיקרא זה הוי ממש כמעלה את המדומע שמתקנו לשוב לקדמותו, *) הגה"ה והא דאינו חייב משום בורר מה"ת, י"ל בזה כמה טעמים חדא דאף לדעת התה"ד וסייעתו לא נחשב פסולת גמור כיון דבעצם הם מין אחד, ועוד משום דלא דמיא לבורר שבמשכן שאף קודם הבירור הי' שם אוכל ופסולת, משא"כ בזה דמתחילה בהיותו טבל הי' הכל פסולת, וע"י הבירור מקבלין השיריים תורת אוכל, (ואף דאיסור טבל הוא מפאת תרומה המעורבת בו, מ"מ כשדנין לענין שם פסולת מחמת שאינו ראוי לאכילה הרי הכל הי' פסולת ודמיא להך דשבת (צ"ט:

) בור ט' ועקר ממנה חוליא והשלימו לעשרה מהו ודו"ק, ועוד כיון דפעולת הבירור בלי דיבור או מחשבה אינו פועל כלום, דאם יקח מקצת מהטבל ויניחו לצד אחר, ולא יחשב שזה תרומה הרי לא חל שם תרומה א"כ עיקר הבירור נעשה ע"י דיבור או מחשבה שאינו סוג מלאכה, ע"כ אין כאן איסור בורר מה"ת, אלא דאסרוהו רבנן משום דמיחזי כבורר, ע"כ הגה"ה:

**) הגה"ה ובנוגע לקו' השעה"מ הנ"ל הא יש עצה שישאל על התרומה ויחזור ויפריש במחשבה, נראה לי ליישב כיון דרק תרומה ניטלת במחשבה אבל לא מעשר, דלא קימ"ל כר"א בן גמלא דמקיש מעשר לתרומה, ואפי' לשיטת התוס' גיטין (ל"א.) דר"א ב"ג לא חידש רק לענין מאומד אבל במחשבה לא פליגי רבנן עלי' דהא קרא כתיב, מ"מ אין הפירוש דמעשר חל בלי הרמה דזה ודאי א"א, כיון דלרבנן אינו ניטל באומד ע"כ מוכרח להרים ולמדוד, והא דחל במחשבה היינו רק לענין שאינו צריך לקרוא שם מעשר בדיבור אלא די במחשבה:

[וכן מוכרח מהא דאמרי' טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ופירש"י שאין בו מוקצה אלא איסורו, ואם בא אחד ועבר ע"ד חכמים וכו', ולכאורה הא משכחת לה לתקנו בהיתר ע"י מחשבה ולמ"ל שאם עבר ותקנו, אע"כ דלא משכחת לתקנו בהיתר משום שהוא טבל גם למעשר ובמעשר א"א במחשבה:

וראיתי בס' שעה"מ שם שהקשה ע"ד התוס' אם איתא דרשאי להפריש, בשבת ע"י מחשבה אמאי יחשב טבל מוקצה, הא בידו לתקנו, ותירץ דאינו מועיל מה שבידו אלא היכא דהשתא ראוי לשום אדם, כמוש"כ התוס' עירובין (ד"ל:

) עכתו"ד עיי"ש, ולא זכיתי להבין את דבריו ז"ל, הא רק לענין עירוב בעי' שיהי' עכשיו ראוי לשום אדם ומה דחזי ע"י תיקון לא מהני לענין עירוב כמש"כ התוס' עירובין (כ"ו:

) ד"ה מאן עיי"ש, אבל לענין מוקצה