ראשית בכורים (בכורות) ריט

יתכן שהכתוב יכנה אותה בשם דימוע כיון שמה"ת אינה מדמעת], ונראה לי ליישב פירש"י ז"ל עפימש"כ היטב"א ר"ה (ט"ז) דכל שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, ולא כדברי המפרשים שהאם כ ות הוא רק דרך סימן, ולא שכוונת התורה לכך ישתקע הדבר ולא יאמר וכו' עיי"ש, וכיון דמה שתרומה אוסרת עד מאה אסמכוהו רבנן אקרא דאת מקדשו ממנו כדאיתא בספרא שפיר יתכן שהתורה יכנה בשביל זה לתרומה בלשון דימוע כיון שגם הדימוע מרומז בתורה:

ועפי"ז יש להבין ג"כ מה שפירש"י עה"ת דברים כ"ו פי"ג עה"פ לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות, והק' הרא"מ שם הא ברכת המצות אינו מה"ת, עיי"ש מה שתירץ, ולפי הנ"ל ניחא דבירושלמי פ' כיצד מברכין ה"א ואתנה לך התורה והמצות מקיש מצות לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה עיי"ש, ומבואר משם דברכת התורה לפני' מה"ת, כשיטת הרמב"ן והרשב"א והחינוך, אך ברכת המצות הא לכו"ע דרבנן ואיך אפשר שהקישן הכתוב, וע"כ היקש זה אסמכתא הוא כמש"כ הפרמ"ג בפתיחה לה' ברכות, [ואתי שפיר לפירש"י סוכה (ל"א.) דהיקש אין אדם דן מעצמו], וא"כ שפיר פירש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות כיון דברכת המצות יש להן אסמכתא מה"ת]:

וה"ה כאן אף דתרומה אין לה שיעור מה"ת מ"מ כיון שיש לה אסמכתא מקרא דתקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז אחוז אחד מחמשים כדאיתא בירושלמי הובא בתוס' ר"פ האיש מקדש, שפיר יש להקיש תרו"מ לתרו"ג לענין אומד כיון דמפאת האסמכתא שייך בה אומד:

עוד י"ל באופן אחר עפימש"כ הריטב"א קדושין (מ"א) ליישב קו' התוס' שם אהא דהוסיף עשרה תרומתו תרומה מ"ש מתרם השליח מן היפות דאינו יכול לומר לו בהכי אמדתיך] וז"ל כיון דאין שיעור לתרומה מה"ת וסמכה תורה על כל אדם שיתרום כפי דעתו, וחכמים נתנו הג' שיעורין וכו' איכא אינשי דעבדי בעין יפה ויכול לומר בהכי אמדתיך, אבל התם כיון דסגי לכל אינש מה"ת שיתרום בשו' רובא דעלמא הכי עבדי ואין תורם מן היפה על הרע אלא מיעוטא עכתו"ד עיי"ש, ומדכתב וסמכה ״תורה״ על כל אדם שיתרום כפי דעתו וכו' אבל התם סגי לכל אינש ״מה"ת״ שיתרום מב"מ בשוה, משמע דכאן מה"ת לא יצא כשיתן פחות מכשיעור, דאף דשיעור תרומה אינו מפורש בתורה מ"מ לא יצא ידי נתינה לכתחילה בדבר מועט, אלא כוונת התורה הי' שיתן נתינה חשובה ומה דלא פירשה השיעור הוא משום דסמכה על דעת בני אדם שכל אחד יתרום לפי דעתו, היינו לפי מסת וותרנותו ופזרנותו בשאר ענינים, וחכמים שיערו דשיעור בינוני הוא כך ועין יפה הוא כך, נמצא דמי שהוא בעצם עין יפה ונתן פחות מאחד מארבעים לא יצא י"ח נתינה מה"ת, ואפי' נימא דבדיעבד יצא עי' פ"ד דתרומות מ"ג ובירושלמי שם, ורמב"ם פ"ג מתרומות ה"ו] מ"מ חיסר מצות לכתחילה, משו"ה יכול לומר לו בהכי אמדתיך כיון דלא גלית דעתך ואולי עין יפה אתה ולא תצא י"ח בפחות, משא"כ בתורם מן היפה דזהו? רק ענין מן המובחר, וכל אדם יצא י"ח לכתחילה אפי' אינו עושה מן המובחר, דזהו החילוק שבין לכתחילה למצוה מה"מ דהיכא דהוי לכתחילה אינו רשאי לעשות לכתחילה באופן אחר, ואם עשה כן חיסר מצוה, אבל מה"מ אף לכתחילה ליכא חיובא כדמבואר בכ"מ פ"ח מה' תמידין ומוספין ה"ב. ובטור או"ח סי' תקפ"ו עיי"ש [ועי' רש"י תמורה (ד"ה.) ד"ה חוטא ודו"ק] הילכך היכא דנוגע רק למצוה מן המובחר לא מצי למימר בהכי אמדתיך, דאפי' אם באמת דעתו לעשות מן המובחר, מ"מ יצא י"ח לכתחילה כשאינו עושה מה"מ:

ונודע דברי תוס' רי"ד קדושין (נ"ח.) דהא דחטה אחת פוטרת את הכרי היינו רק לענין תיקון הכרי אבל מצות נתינה לא יצא אלא בנתינה חשובה, וי"ל דאף כוונתו כך הוא מדכתב שצריך ליתן לו דבר חשוב ואפי' אי נימא דשו"פ הוי שיעור נתינה ויצא י"ח בדיעבד כמש"כ בתוס' שבת (כ"ה:

) מ"מ מצות נתינה לכתחילה לא קיים מה"ת אלא כשיתן לפי מסת וותרנותו בשאר ענינים:

ואם כנים דברי בפי' דברי הריטב"א אתי שפיר מה דמקשי' תרו"מ לתרו"ג לענין אומד, כיון דאף תרומה גדולה יש לה שיעור חשוב מה"ת, [אלא שאין השיעור קצוב ואינו שוה בכל אדם] ושיעור זה יכול ליתן באומדנא ודו"ק:

באו"ד, ומיהו אם במתכוין מוסיף לכאורה מהני וכו', ובסוה"ד וא"ת היכא שרי רבנן לעשות מאומד א"כ הו"ל מרבה במעשרות, י"ל ה"מ במרבה במתכוין אבל כשמתכוין לאומד יפה לא חשוב מרבה, עי' בשו"ע הרב סי' תנ"ח סי"ד ובח"י שם, דיש נוהגין לאפות ד' מצות מעשרון דהיינו ג' למצוה ואחת משום ספיקא, אף דבלחמי תודה לא היו אלא ג' מ"מ כיון שמצה הרביעית אינה נעשית אלא בשביל ספק אינו עולה לחשבון, וה"ה כאן כיון דמה שמוסיף הוא בשביל אומד יפה מפני שחושש פן יחסר השיעור כשיצמצם, ע"כ אינו עולה לחשבון ואינו נחשב מרבה במעשרות כמו דהתם אינו נחשב ד' רק ג' כיון דמה שאופה ד' הוא כדי שיהי' לו ג' ודאין, וז"פ:

ולא דמי להא דמבואר בתוס' ר"ה (כ"ח:

) ד"ה מנא דהתם מתן ד' אינו צורך לדם בכור כלל אלא שהתערובת גרם משא"כ בזה ודו"ק]:

ונראה מדבריהם דלאבא אליעזר ב"ג אם יטול מאומד ואח"כ נמצא שפיחת מעט כל שכוונתו הי' לאומד יפה אלא שטעה בכדי שהדעת טועה מהני, מדכתבו בזה"ל נהי דעל בן לוי מצוה לעשות בעין יפה, מ"מ בע"ה אין לו לעשות כן. ואפי' יש לו רשות אין לו לעשות להוציא עצמו מתרעומתן של כהן ולוי שלא יתרעמו עליו זה או זה עיי"ש, ואי נימא דאם פיחת מעט לא מהני האיך שייך תרעומת כהן אע"כ דמהני ודעת הריטב"א סו"פ כל הגט אינו כן אלא דהאומד מועיל רק להוסיף מחמתו אבל לא לפחות עיי"ש, ושיטת התוס' כאן צריכה ביאור דלכאורה מסתברא כהריטב"א דאף דגלי קרא דניטלה במאומד זהו רק להוסיף דבזה אינו מבטל שם מעשר כנ"ל, אבל לגרוע מנלן:

ואפשר שהטעם בזה עפי"מ דאיתא בפי"א דתרומות מ"ו מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט, וכתב הרשב"א במשמרת הבית שער ד' בית ד' דתרומה לא דמי לשאר איסורין דדבר שדרך בני אדם לוותר אינו תרומה כלל עייש"ה, וה"ה לענין זה כיון שכוונתו הי' לאוחד יפה וטעה במקצת אין קפידא, אך בתשו' הרשב"א סי' רפ"ב מבואר להיפוך עיי"ש ואם התוס' לא אזלי בשיטת הרשב"א בתוה"ב הנ"ל יהי' מוכרח לומר כיון דגזה"כ שיכול לעשר