ראשית בכורים (בכורות) ריח

(שם ע"ב) בגמ', חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה אינן מצטרפין, יש להעיר דהנה בפ"ד דחלה מ"ד קב חדש וקב ישן שנשכו זב"ז, ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרין, ובירושלמי שם דמה"ת אף אליבא דרבנן מצטרפין אלא דאסרו מדרבנן להפריש מאמצע שתיהם כדי שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן [היכא דיש שיעור בכל אחד מהן, ועי' רמב"ם פ"ז מה' בכורים ה"ד וביו"ד סי' שכ"ד, הרי דאף דחלה איתקש לתרומה, ובתרומה לא יצויר כלל להפריש מן החדש על הישן, מ"מ בחלה משכחת לה, והטעם בזה דלא מקשינן חלה לתרומה אלא היכא דהחדש חייב מצד עצמו והישן מצד עצמו כמו גבי תרומה דלעולם כך הוא, דלחיוב תרומה לא בעי' שיעור, אבל גבי חלה היכא דשל שנה אחת אין בה כשיעור, והחיוב נובע רק מצירוף של ב' השנים יחד שפיר מתחייב כמש"כ הרא"ש ריש ה' חלה בהא דחטין וכוסמין מצטרפין בנשוך, אף שהם כלאים זב"ז וכל שהוא כלאים זב"ז אין תורמין מזה על זה, אך זהו רק כשיש שיעור בכל אחד ומחויב מצד עצמו אז אין מפרישין מזע"ז כשם שאין תורמין מזע"ז, אבל כשאין בכל אחד כשיעור והחיוב נובע מכח צירוף ב' המינים שפיר מפרישין מזה על זה כיון שיש להם קצת השתוות ובחידושי שם בארתי הדברים עפי"ד הריב"ש סי' שמ"ז שכתב לחלק בין בגד שותפין לאתרוג של שותפין עייש"ה ודו"ק] וה"ה לחדש וישן דבירושלמי שם מדמי לה לחטין וכוסמין עיי"ש וא"כ ה"ה כאן אף דמקשינן מעשר בהמה למעשר דגן לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן, זהו רק היכא דחיוב החדש מצד עצמו, וחיוב הישן מצד עצמו דומיא דמעשר דגן דלעולם כך הוא, אבל כשאין לו רק חמש מן הישן וחמש מן החדש יצטרפו, ולפי"ז מה דאמרי' כאן דחמש לפני ר"ה וחמש לאחר ר"ה אינם מצטרפין זהו מדרבנן מחמת גזרה שמא יעשר מחדש על הישן היכא דיש שיעור בכל אחד בפני עצמו ונ"מ לענין דיעבד דאם עבר ועשר הרי זה מעשר, דומיא למש"כ הרמב"ם בפ"ו מבכורות ה"ב לענין עבר ועשר בזה"ז דבדיעבד חל המעשר:

ואולי זהו כוונת הרמב"ם בפ"ז ה"ה במש"כ ויראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה הרי זה מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש שיהי' שנה שנה עיי"ש, פי' דאם הי' מפורש בתורה גבי מעשר בהמה שלא להפריש מן החדש על הישן לא הי' מועיל כלל אפי' בכה"ג, אך כיון דדין זה אינו מפורש במעשר בהמה אלא דילפי' לה ממעשר דגן, אפשר דלא איתקש רק היכא דהוי דומיא דמעשר דגן שזיקת החיוב נובע מכל שנה מצד עצמה, היינו כשיש לו עשר בהמות מן החדש ועשר מן הישן, משא"כ כשהחיוב נובע רק מב' השנים יחד אז מצטרפין לחומרא, אלא דלכתחילה אינו רשאי להפריש מדרבנן מטעם גזירה אבל אם עבר והפריש הרי זה מעשר, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:

(שם) בגמ', הגיע הגורן לא ישחוט היינו מדרבנן דמן התורה אינו טובל כלל כדפירש"י, וצריך להבין למה אסרו רבנן לשחוט בהגיע זמן הגורן, הרי הי' סגי לתקן שלא יעשרו עד שיגיע זמן הגרנות, ואין לומר שחששו שמא יבואו לאכול בלי מעשר ותבטל מצות מעשר, הא ע"ז אינם חשודין, דהא אכתי יש להם עצה לאכול קודם שיגיע זמן הגרנות, אלא דניחא להו דליתעבד מצוה בממונם כדאמרי' לקמן בגמ', ועיקר תיקון הגרנות הי' כדי שתהי' בהמה מצוי' לעולי רגלים, והי' די לתקן שלא יעשרו עד אותם הזמנים, אבל לאסור את הגורן בהגיע הזמן לכאורה אין בו שום צורך:

והנלפענ"ד בזה דחכמים לא הי' להם כח לתקן לאחר מצות הפרשת מעשר בהמה דא"כ יעברו משום מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, עי' ב"מ (צ"ו:

) נימעלו ב"ד, הרי דכיון שמחמת תקנתם נעשית המעילה הי' בדין שהם חייבין, וה"ה כאן כיון שמחמת תקנתם מוכרחין להחמיץ המצוה נחשב שהם מחמיצין אותה (ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תי"ח מש"כ בביאור דברי התוס' יבמות (ד"צ:

) ד"ה כולהו, דאם יפקיעו חכמים המצוה יהי' בזה משום בל תגרע וכהך דש"ס ב"מ הנ"ל נימעלו ב"ד, אע"כ דהמצוה נשארת רק התירו להיות בטל ממנה עייש"ה וכל זה התם דכשהתירו להיות בטל ליכא בל תגרע אבל כאן שהתירו להעביר על המצוה ולאחר עשייתה יש בזה משום אין מעבירין ודו"ק] ע"כ היתה העצה לתקן שבהגיע זמן הגרנות יעשה טבל, וא"כ חוץ מהמצוה יתוסף כאן ענין מתיר ג"כ, ומצד חלק המתיר מקבל ג"כ תורת מצוה, כדמצינו לענין שחיטה שנחשב מצוה לדעת הרמב"ם וסייעתו היינו מכח המתיר, ושוב הי' כח בידם לאחר המצוה כדי לעשותה מן המובחר, דאם ימתינו עד שעת הגורן תהי' מצוה כפולה, מכח המצוה ומכח המתיר, ונודע דברי התה"ד סי' ל"ה דשרי לאחר המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר:

(דף נ"ח ע"ב) בגמ' ולפקינהו אינהו יעבור כתיב ולא שיעבירוהו ולשדי להו ירקא וליפקו לותי' וכו', הנה הא דבשדי להו ירקא לא נחשב שהאדם מעבירו, הטעם פשוט מפני שאינו מעבירו בידים אלא גורם שיעבור מאליו, אך לכאורה קשה מהא דב"ק (ל"ט.) שור האיצטדן פטור שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים אף דגם שם האדם הוא רק גורס להנגיחה, עי' שיטמ"ק שם, ואעפי"כ נתמעט מכי יגח ולא שיגיחוהו, וה"ה כאן כי שדי לי' ירקא יתמעט מכי יעבור ולא שיעבירוהו, אך יש לחלק בין נ"ד דשדי לה ירקא והולכת בשביל הנאתה, להך דב"ק גבי נגיחה שאין הנאה להזיקה, דבאמת כל היכא דאדם גורם ומסבב הדבר הפעולה מתיחסת על המסבב, אך היכא דיש לה הנאה, אז הפעולה מתיחסת על עצמה דבשביל הנאתה קעבדא, וכדמצינו כיוצא בזה בשבת (י"ט.) אין משלחין אגרות ביד עכו"ם אא"כ קצץ לו דמים, פירש"י כיון דקיצץ לי' דמים בדידי' טרח:

שוב ראיתי באגלי טל מלאכת חורש ס"ק י"ב שדן בסברא זו לענין מחמר בשבת דכל שהבהמה עושה להנאתה אין זה מחמר, וכדמבואר בס' אבן העוזר סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקות, דכשהעלוקה אינו שלו שרי, ואין לאסור משום מחמר מפני שמוצצת להנאתה עיי"ש, ויש סעד גדול לזה משמעתין כנ"ל:

(שם) תוד"ה כשם, מן התורה אין שייך בה אומד דחטה אחת פוטרת, ולא נתנה בה תורה שיעור, אלא משום דתרו"מ שייך בה אומד ששיעורה כתיב, ובתרו"ג נמי תיקנו חכמים שיעור שייך בה אומד, צריך להבין כיון דמה"ת לא שייך אומד בתרו"ג אלא דחכמים תקנו השיעור, איך אפשר לומר דהקישא אתי לענין זה:

והנלפענ"ד דהנה בתמורה (ד"ד.) ודמעך אלו תרומה פירש"י לפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה מפיק לה קרא בלשון דימוע, ובתוס' כתבו ולא נהירא שהרי זה אינו אלא מדרבנן [פי' ולא