ראשית בכורים (בכורות) רטו

בכור מכאן ולהבא הוא קדוש, אבל לרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש אפי' אם ימכרנו קודם יציאת רובו לא תחיל המכירה, כדמבואר בפ' בהמה המקשה (ס"ט:

), וכיון דקימ"ל כרב הונא כמש"פ הרמב"ם פ"ד מה' בכורות הט"ו לא משכחת לה פטור לקוח בבכור כלל:

והנה בפ' בהמה המקשה משמע קצת דאף אליבא דרבה לא משכחת פטור לקוח גבי בכור, דפליגי שם ביצא שליש ומכרו לנכרי, ומדלא פליגי במכרו לישראל משמע דבזה פשיטא דקדוש לכ"ע, ואם איתא דשייך פטור לקוח גבי בכור הא לרבה אף במכרו לישראל אינו קדוש, ואף דביצא שליש אפשר דלא שייך פטור לקוח דהוי כמחו"ז גבי מעשר בהמה דאינו שעת עשי', מ"מ משכחת לה ביצא חציו כנ"ל, אע"כ דלא שייך כאן פטור לקוח כלל [דאף בכה"ג לא נחשב שעת עשי' כיין דאינו ראוי לחלות קדושה בפועל עד שיצא רובו] ומ"מ ראי' ברורה אינה דיש לדחות כיון דביצא שליש לא מצי למינקט הפלוגתא במכר לישראל, ע"כ עדיפא לי' למינקט ביצא שליש ובמכרו לנכרי, דזהו מילתא דשכיחא טפי, אבל לקושטא דמילתא אפשר דלרבה משכחת לה שפיר פטור לקוח גבי בכור כשמכרו שיחול הקנין ביציאת חציו רגע קודם יציאת רובו כנ"ל:

ובאמת מוכח כן מלשון הש"ס כאן מדנקיט אמר קרא כן תעשה אם אינו ענין לבכור דליתא בעשיי' דברחם קדוש תנהו ענין למעשר, הרי משמע דאי לאו דכתיב כן תעשה, לא הוי מוקמינן לה על מעשר, ואם איתא דלא משכחת כלל פטור לקוח גבי בכור, תיפוק לה דקאי על מעשר אף בלא דיוקא ״דכן תעשה״ כדאמרי' לקמן לענין פטור שותפת אם אינו ענין לבכור דהא איתא בשותפות תנהו ענין למעשר, ומדדייק לה רק מלשון וכן תעשה דלא שייך בבכור דלאו בר עשיי' הוא, מוכח דגוף דין לקוח משכחת לה אף גבי בכור אלא דמלשון וכן תעשה מרבינן גם מעשר, ולפי הנ"ל ניחא דלרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש משכחת לה שפיר ורב כהנא לא נחית כאן לפלוגתא דרבה ורב הונא וקאמר דלכ"ע יש למעט מכאן לקוח דמעשר, לרב הונא, אם אינו ענין לבכור דלא שייך גבי לקוח תנהו ענין למעשר, ולרבה דאף בבכור יצוייר ענין לקוח מ"מ נוכל למילף מעשר מדכתיב וכן תעשה, ורש"י שכתב דבכור קדוש בלקוח שהרי משעה שנולד קדוש, קאי אליבא דרב הונא, משום דס"ל דכן עיקר להלכה וכמש"פ גם הרמב"ם:

שיב ראיתי ברבינו בחיי סו"פ בחקותי מפורש יוצא דלקוח פטור מן הבכורה שכתב בזה"ל ואי לקח טלאים מן השוק פטור מלעשר ופטור מן הבכורה עיי"ש ומוכרח לפרש דקאי אליבא דרבה כנ"ל, ונגרר אחר שיטת אביו הרא"ש שפסק בפ' בהמה המקשה כרבה:

(שם) בגמ' ואימא תנהו ענין לעולת ראי', דומיא דבנך מה בנך שאין קבוע לו זמן אף שורך וצאנך שאין קבוע לו זמן, פירש"י בכור אין זמן קבוע לקדושתו אלא כשנולד קדוש, ויש לדקדק הא אף עולת ראי' אין זמן קבוע לקדושתה דרק הקרבתה יש לו זמן קבוע, אבל להקדישה יכול מתי שירצה:

אך י"ל כיון דכל הזבחים אינם קדושים קדושה גמורה עד שעת שחיטה שאז מתקדשים בכלי שרת כדמבואר בסוטה (י"ד:

) דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה עי' רש"י שם ובתוס' זבחים (מ"ז.) ועי' אבני נזר חיו"ד סי' של"ט דקדושת פה גבי זבחים אינו אלא ענין הזמנה, וא"כ עולת ראי' נחשב שפיר זמן קבוע לקדושתה, דשחיטתה שהיא גמר קדושתה יש לה זמן קבוע:

ולפי"ז יש להבין הא דש"ס פסחים (ס"ו:

) מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט ופירש"י חובות שקבוע להם זמן לבו ביום שפיר דמי הואיל ונשחטין היום יכול להקדישן היום עיי"ש, ולכאורה קשה מאי שנא מכל המכשירין שאפשר לעשותן מע"ש דלא דחו שבת כמו הרכבתו וחתיכת יבלתו וכיו"ב, אך הוא הדבר, דהקדישו סופו לדחות את השבת בשעת שחיטתו שאז נגמרה קדושתו, ועי' צל"ח ביצה (י"ב:

) דמה שאין נותנין תרומה לכהן ביו"ט, משום איסור מקדיש ביו"ט אתינן עלה, דכיון דעד עכשיו הי' מועיל שאלה ומחמת הנתינה שוב לא יועיל, הרי ע"י הנתינה נתחזקה הקדושה, ע"כ נחשב כמקדיש מחדש עיי"ש, וא"כ כ"ש גבי קרבנות דהשחיטה יש בה משום איסור מקדיש בשבת דעכשיו מקבל עיקר הקדושה וכיון שגמר הקדושה מוכרח להיות בשבת, ע"כ אף התחלת הקדושה אשתרי בשבת אף דזה אפשר מאתמול מ"מ חדא דחי' אריכתא היא (ודמיא קצת למש"כ הרמב"ן פ"ג דמכילתין לענין מריטת נוצות קודם שחיטה דשרי ביו"ט כיון דסופה של מלאכה זו לדחות לאחר שחיטה, ועי' אבני נזר חאו"ח סי' קנ"ז אות ט' שהוכיח מש"ס פסחים (ע"ט.) דאם מוכרח לעשות איסור אחד אשתרי עוד כמה איסורין כמוהו ובלבד שיהי' לצורך הקרבן עייש"ה] ומדוקדק לפי"ז לשון רש"י ז"ל הואיל ונשחטין היום יכול להקדישן היום, ולכאורה אמאי לא כתב הואיל וקרבין היום, על כלל ההקרבה, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דעיקר ההיתר הוא מחמת השחיטה שיש בה ג"כ ענין מקדיש, (ועי' לח"מ פ"א מה' ק"פ הי"ח ודבריו שם תמוהים קצת אך לפימש"כ ניחא עייש"ה ודו"ק]:

ומקום יש בראש לומר דהא דחובות שקבוע להם זמן בו ביום יכול להקדישן בשבת יש בו עוד טעם אחר, משום דחביבה מצוה בשעתה, כהך דפ' אלו דברים (ס"ח:

) כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך, ואף בזה עיקר הזמן להקדיש הקרבן הוא ביום הקרבתו (ומצינו חביבה מצוה בשעתה אף באיחור זמן כדמבואר בתוס' לקמן (נ"ח.) ד"ה ניחא עיי"ש] דהנה באבני נזר חאו"ח סי' ח"י אות ל"ב העיר דכל הזמנה צריכה להיות בזמן הראוי לקיים המצוה וכדמצינו בעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה הרי דשלא במקומה לא נאסרה וה"ה שלא בזמנה עייש"ה, ולפי הנ"ל דקדושת פה של קרבן הוי רק ענין הזמנה, לכאורה איך נתקדש שלא בזמנו, אך י"ל דאף שאין עכשיו זמנו של זה הקרבן מ"מ הוי זמן קרבן בדרך כלל, וכדמצינו בכריתות (ד"ז:

) אי אמרת ביום שמונים ואחד שחל בשבת שאעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור, ואף ב"ה לא חלקו על סברא זו כדמבואר בגמ' שם עיי"ש, ומ"מ כיון שאין זה עיקר זמנו, לכתחילה מוטב להקדישו בזמן הראוי להקרבת זה הקרבן עצמו, ועי' תוס' סוכה (ד"נ.) ד"ה חזקי' דאף דכ"ש מקדשין שלא בזמנן מ"מ גרע שלא בזמנו מבזמנו לענין שלא מדעת, וא"כ מסתברא דה"ה לענין קדושת פיו דבזמנו עדיף משלא בזמנו [ויש להאריך בזה אך לא באתי כאן רק להעיר] ואם כנים הדברים יוצדק ג"כ מה דאמרי' כאן דעולת ראי' יש זמן קבוע להקדשו, היינו לעיקר מצות הקדשו לכתחילה שהוא בזמן הקרבתו: