ראשית בכורים (בכורות) ריד

מהמותר, וה"ה בזה כיון דחל החיוב על הכוסמין מכח צירוף החטים והשעורים מחויב להפריש על הכוסמין בלבד אף שאין בהם כשיעור, דלהפרשה לא בעי' כשיעור אלא לחלות החיוב, משא"כ במעשר בהמה דאם הי' כשיעור וכבר חל החיוב ונחסר אח"כ אינו יכול לעשר, כדמבואר לקמן (נ"ט:

) היו לו יוד טלאים והכניסן לדיר ומנה חמשה ומת אחד מהם אם משאינם מנויין מת שאינם מנויין מצטרפין לגורן אחר, ולא אמרי' דכיון שכבר נתחייבו ישלים המנין מהם, [וכ"מ בכמה מקומות] הרי דבעי' שבשעת המנין יהיו עשרה ושיפול המנין על אחד מהעשרה הראויין להיות מעשר, וע"כ כשיש שנים מכאן ושנים מכאן וששה באמצע לא יוכל לעשר אחד מהששה, דמה בכך שהששה נתחייבו הא מ"מ אין כאן עשרה הראויין להיות מעשר, דארבעה הצדדיים אינם מועילין רק לחלות החיוב אבל לא לחלות שם מעשר, ולא עדיף מהיו שם עשרה שחל עליהם החיוב ואח"כ נחסרו דאינו יכול להפריש מהם, ולא דמי להך דלקמן (נ"ח:

) בנולדו ה' באב וה' באלול וה' בתשרי דנכנסין לדיר להתעשר דשם יש עשרה המחויבין מצד עצמם, אלא דעל החמש האחרים לא נודע איזה הם של אב או של תשרי ע"כ אף שבפועל אינו יכול להפריש רק האלולים, מ"מ נחשב שנמצא כאן עשרה הראויין להיות מעשר, ודמיא להך דיבמות (מ"א:

) גבי ספק שקדש אחת מב' אחיות, אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא עיי"ש:

ואף דהתם מיירי לענין עולה ליבום אבל לענין ראוי כשאינו ראוי מחמת ספק לא הוי ראוי כדמבואר בש"ס ב"ב (פ"א) גבי קונה שני אילנות דאינו מביא משום שאינו ראוי לקריאה מחמת ספק, [ועי' פסחים (פ"ח:

) ותוס' שם (צ"ח.) דאם שכח לפני זריקה חייבין בפ"ש דאינו ראוי לאכילה מחמת ספק וכ"מ בכ"מ], אך בחידושי לפ' התערובות הקשיתי עמש"כ התוס' שם (ע"א:

) ד"ה ובטריפה דהא דאין פודין להאכילן לכלבים ה"מ היכא דלא חזי לישראל, אבל גבי תערובת דאם היו מכירן הוי חזי לדידי' שרי להאכילן לכלבים, וקשה הא קימ"ל דכשאינו ראוי מחמת ספק לא נחשב ראוי, והעליתי דהא דמחמת ספק לא נחשב ראוי הוא רק כשדנין לענין מצוה כמו גבי קריאה דבכורים וגבי אכילת ק"פ התם בעי' שיהי' ראוי בפועל, משא"כ כשדנין לענין מתיר אף מחמת ספק נחשב ראוי, והטעם בזה לפימש"כ התוס' נדה (ס"ו:

) דגבי מתיר כגון בביה"ס דבעי' ראוי לביאת מים אף לכתחילה סגי בראוי, ולא מצריכינן ביאת מים בפועל לכתחילה, משא"כ גבי מצוה, וא"כ בגדר מצוה כיון דלכתחילה בעי' שיעשה הפעולה בפועל ממש, בדיעבד מעכב כשאינו ראוי בפועל, משא"כ בגדר מתיר דאף לכתחילה לא בעי' שיעשה הפעולה בפועל, אינו מעכב כשאינו ראוי בפועל, וסגי אף בראוי מחמת ספק, ושם בארתי הדברים באריכות אכ"מ, וא"כ גבי מעשר בהמה אף אי נימא דאינו מועיל רק כשכל אחד מהעשרה ראוי להיות מעשר, מ"מ אם ראוי מחמת ספק נחשב ראוי, דהא כאן לא בעי' שיעשר לכתחילה כל העשרה, דאדרבא לא שייך חלות שם מעשר אלא באחד מהעשרה, ע"כ לא בעי' שיהי' ראוי בפועל ומועיל מה דראוי מחמת ספק:

(דף נ"ו ע"א) רש"י ד"ה ופריך הא בבכור כתיב ואת ילפת מינה מעשר, ועוד בכור קדוש בלקוח ומתנה שהרי משעה שנולד קדוש, ראיתי בהגהת הרש"ש שהקשה הא משכחת לה שהקנה לו עם יציאת רובו עיי"ש:

ולפענ"ד לא קשה מידי דאם הקנה לו שהקנין יחול בשעת יציאת רובו אין הקנין חל כלל כיון דאז חלה הקדושה, ואין הבכור שלו שיוכל להקנותו, ואף דבשעת פעולת הקנין הי' שלו מ"מ אזלי' בתר שעת חלות הקנין, ועי' ירושלמי פ' מי שאחזו ה"א דפליגי ריו"ח ור"ל בנותן גט לאשתו ואמר לה לא יהא גט עד למחר ואח"כ נעשה קורדייקוס דלר"י אין הגט חל דאזלי' בתר שעת חלות ואז אינו ראוי לגרש, ור"ל אזיל בתר שעת הנתינה שאז הי' פקח, והנה לריו"ח פשיטא דאף כאן לא חלה המכירה דבתר חלות אזלי' ואז אין הבכור שלו ואיך תחול המכירה, אך לפי הנראה כאן אף ר"ל מודה, דשם כשדנין לענין דעת המגרש ס"ל דהעיקר תלוי בשעת הפעולה, כיון דבשעת כתיבה ונתינה הי' בר דעת שוב חל אח"כ הגט ממילא, משא"כ הכא דדנין לענין שלו אף לר"ל אינו מועיל (]וכן משמע קצת בנדרים (מ"ב.) בסוגיא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, דאפי' לרב ושמואל דפליגי אריו"ח ור"ל שם לא חייל נדרי' אלא כשהדירו לפני שביעית, דכיון שחל הנדר בשעה שהי' שלו לא פקע אפי' אח"כ אבל אם ידיר לפני שביעית שיחול הנדר בשביעית לא יועיל עייש"ה]:

וא"כ דין זה לא יצויר כלל דבשעת חלות הקדושה א"א שיחול הקנין, ואם יחול רגע לפני החלות לא נחשב לקוח, כמו דגבי מעשר אין לקוח חל על מחו"ז, כדאמרי' לקמן בשמעתין, וזה ודאי דוחק לפרש דקרא קאי על בכור בזה"ז ובנולד אצל כהן, דכהן יוכל למכרו תם חי [עי' תמורה (ד"ז:

)], דהא פשטא דקרא מורה דקאי על זמן שביה"מ קיים ולענין הקרבה, דכתיב שם ביום השמיני תתנו לי:

וחוץ מזה א"א לומר דקרא אתי למעט לקוח כזה, דאם הקנה לו שיחול הקנין בשעת יציאת רובו, א"א לומר שחל הקנין וממילא לא חלה הקדושה מפאת לקוח, דבזה ודאי אמרי' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא עדיף מאומר עם יציאת רובו יהא עולה דבכור הוי ולא עולה כבש"ס תמורה (כ"ה.) וז"פ:

שוב נתתי אל לבי דמשכחת לה כשמכר לו העובר שיחול הקנין רגע לפני יציאת רובו, דבזה הקנין חל מפני שהוא מוקדם להקדושה, ומ"מ יש לפטרו מטעם לקוח, ולא דמי למחוסר זמן דאמרי' בשעת עשיי' מיעט הכתוב, דזה נחשב שפיר שעת עשי' כיון דהקדושה צריכה לחול תוך כדי דיבור לחלות הקנין, דאף שלענין חלות הקנין נחשב קדימה, [דרק אם באין לחול שניהם ברגע אחת ממש, ואנו דנין איזה מהן יחול והי מינייהו מפקית, אז אמרי' דברי הרב קודמין, משא"כ כשקנין מוקדם בזמן משהו] מ"מ כשדנין לענין שעת עשי', אף זה נחשב כשעת עשי' כדקימ"ל בעלמא תוכ"ד כדיבור אפי' בדבר התלוי במעשה, עי' נדרים (פ"ז.) ועי' תוס' כתובות (ד"ל:

) ד"ה לא בשם ריצב"א שתפס דכה"ג נחשב איסור ב"א, ואיסור ב"א הוא מטעם הי מינייהו מפקית כמש"כ התוס' רי"ד בפ' האיש מקדש, אך אפשר דזהו רק התם שיכולין לחול שניהם, אבל בנ"ד שא"א דנין אף על קדימה כזו שהיא כמעט רגע, ועוד דיש לחלק בין תכופין ממש זה לזה, למרוחקין שיעור תוכ"ד, וכאן מיירי בהרחיק שיעור תוכ"ד, דהקנין חל דלא הוי תכופין ממש, ומ"מ נחשב שעת עשי' דתוכ"ד כדיבור דמי, ודו"ק היטב ומ"מ אין מזה קושיא על פירש"י, [שכתב דבכור קדוש בלקוח ומתנה] דציור זה יתכן רק לרבה דס"ל